ע"א 2228/11 שלומי גבעתי נ. אברהם דואק

הנשיא א' גרוניס:

1.

הערעור שבכותרת הוגש ביום 20.3.2011. הוא הופנה נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כבוד השופט ש' מנהיים ) מיום 30.1.2011, בו נתקבלה בחלקה תובענה שהגיש המשיב נגד המערער. יצוין, כי התובענה הוגשה נגד שני נתבעים נוספים. התובענה נגד הנתבעים האחרים נדחתה. עניינו של ההליך שהתברר בבית המשפט המחוזי היה בהסכם למכירת נכס מקרקעין של המשיב. בפסק הדין נקבע, בתמצית, כי ההסכם למכר הנכס, שנכרת בין המערער (כמיופה כוחו של המשיב) לבין הנתבעת 1 בהליך, הינו תקף. מאידך נקבע, ובכך נתקבלה התובענה נגד המערער, כי ייפוי הכוח וכתב הוראות בלתי חוזרות עליהם חתם המשיב, בוטלו על ידו כדין, מחמת הטעיה ועושק מצד המערער. כפועל יוצא מקביעות אלה נפסק, כי תמורת מכר הדירה תועבר במלואה למשיב ולא למערער.

2.

ערעורו של המערער הופנה נגד המשיב בלבד. הנתבעים האחרים לא צוינו כמשיבים בערעור. דומה, כי הדבר נעשה בניגוד להוראת תקנה

424 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. מכל מקום, לאחר הגשת הערעור עתר המערער לפטור מהפקדת עירבון. בקשתו נדחתה ביום 7.7.2011 (החלטת כבוד הרשמת ד' כהן-לקח ). המערער לא פעל להפקדת העירבון. על כן, הורתה הרשמת על רישום ההליך לדחייה (החלטה מיום 12.9.2011). משלא הופקד העירבון אף לאחר החלטה זו, ניתן ביום 20.9.2011 פסק-דין על ידי הרשמת המוחק את ההליך "מחוסר מעש ובאין ערבון". שנה ושלושה חודשים לאחר מחיקת ההליך, הגיש המערער ביום 20.12.2012 "בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול החלטה ובקשה לביטול החלטה בענין מחיקת הליך 2228/11 תוך מתן ארכה להפקדת ערבון". בבקשה הועלו טענות מטענות שונות שהצדיקו, לגישת המערער, את "החייאת הליך", היינו את ביטול פסק הדין שהורה על מחיקתו, ומתן הזדמנות נוספת להפקדת העירבון. ביום 3.2.2013 הגיש המשיב תגובה מנומקת, בה הביע התנגדות נחרצת לבקשת המערער.

3.

עם זאת, ביום 14.3.2013 הוגשה הודעה מטעם בעלי הדין בה התבקש בית המשפט להשהות את מתן ההחלטה בבקשה עקב משא ומתן המתנהל ביניהם. בהמשך לכך, הגישו בעלי הדין ביום 15.4.2013 "הודעה על הסכמה ובקשה למתן תוקף של פסק דין". בהודעה נאמר, כי בעלי הדין הגיעו להסדר פשרה בהליך אחר המתנהל ביניהם בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. בבקשה המוסכמת הודיע המשיב כי בהמשך להסדר הפשרה שהושג בבית משפט השלום, אין לו התנגדות כי הערעור שבכותרת יושב אל הרישום בלא צורך בהפקדת ערובה. עוד התחייב המשיב, כי הוא לא יתנגד לכל בקשה מכל סוג שהוא שיגיש המערער לבית המשפט. המשיב הצהיר, כי הוא חוזר בו מכל טענותיו העובדתיות והמשפטיות נגד המערער. בעלי הדין ביקשו כי יינתן תוקף של החלטה להסכמה זו. ביום 23.4.2013 הוגשה בקשה נוספת בהליך, הפעם על ידי המערער בלבד. בבקשה זו עתר המערער להורות על קבלת הערעור דנא בלא צו להוצאות, וביטול פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בכל הנוגע למערער. בבקשתו הדגיש המערער, כי יש לראותה כמוגשת בהיעדר התנגדות המשיב. זאת, בהתחשב בהסכמת המשיב, מיום 15.4.2013, שלא להתנגד לכל בקשה שתוגש בהליך על ידי המערער.

סיכומו של דבר הוא, כי מונחות לפנינו עתה שתי בקשות: (1) בקשה מטעם בעלי הדין למתן תוקף של החלטה להסכמת המשיב להשבת ההליך לרישום בלא צורך בהפקדת ערובה; (2) בקשה מטעם המערער (בלבד) לקבלת הערעור בלא צו להוצאות, תוך ביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

4.

דעתנו היא, כי אין להיעתר לבקשה הראשונה, זו המבקשת "להחיות את ההליך", היינו להשיבו לרישום (תוך ביטול פסק הדין שהורה על מחיקתו), בלא צורך בהפקדת ערובה. בהינתן מסקנה זו, ממילא אין מקום לדון בבקשה השנייה, בה עתר המערער לקבלת הערעור ולביטול הקביעות נגדו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כל זאת, אפילו נניח כי אכן ניתן לראות בבקשה השנייה ככזו שהוגשה בהיעדר התנגדות המשיב. משניתן פסק הדין המוחק את הערעור מחמת אי הפקדת עירבון, הפך פסק דינו של בית המשפט המחוזי לחלוט. אף אם נניח שבית המשפט של ערעור רשאי לתת ידו להליך המבוקש, הרי על בעלי הדין היה להציג טעמים כבדי משקל המצדיקים מהלך חריג ויוצא דופן כגון דא, שאינו מתיישב, ככלל, עם השיקול של סופיות הדיון. רצונם של בעלי הדין להגיע להסכמות כאלו ואחרות ביניהם אינו מצדיק, כשלעצמו, פתיחה של הליך חלוט לצורך מתן תוקף של פסק דין להסכמה. בהקשר זה, אין להתעלם מכך שבפסק הדין של בית המשפט המחוזי נכללו קביעות העשויות להשפיע אף על צדדים שלישיים (למשל, על הנתבעים הנוספים בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי, שלא צורפו כמשיבים בערעור; ראו והשוו, בש"א 4356/01 רתם נ' מדינת ישראל (5.6.2001)). יש אף להתחשב בזמן שחלף מאז נמחק הערעור - 20.9.2011 - ועד לבקשה להחיותו - 15.4.2013. בשלב זה, לאחר שפסק הדין של בית המשפט המחוזי הפך סופי, אין הצדקה בנסיבות העניין לכך שערכאת הערעור תפתח מחדש את הדיון בהליך ותיתן גושפנקה שיפוטית להסכמות שהושגו זמן רב לאחר שההליך הסתיים בפסק דין חלוט. ברי, כי אין באמור עד עתה כדי למנוע מבעלי הדין להגיע להסכמות שונות חרף הקביעות שבפסק הדין, הסכמות שנפקותן במישור היחסים ביניהם. במילים אחרות, בעלי הדין רשאים להסכים ביניהם באשר לתוקפו של פסק הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בלא צורך בגושפנקה שיפוטית. כמובן, שאותן הסכמות, שכנראה כבר הושגו, חייבות לעמוד בדרישות הדין לגבי הסכם מן הסוג שנעשה על מנת שתהא להן נפקות ביחסים המשפטיים שביניהם.

5.

אשר על כן, אנו דוחים את הבקשה מיום 15.4.2013 וממילא נדחית אף בקשת המערער שבאה לאחריה (מיום 23.4.2013). משמעות הדברים הינה, כי פסק הדין מיום 20.9.2011, בו נמחק הערעור, יעמוד על כנו.