ע"א 2281-24 ע"א 2281-24

1.לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט מ' אלטוביה), בת"א 13884-01-21, מיום 25.12.2023. בפסק הדין נושא הבקשה התקבלה תביעה לחייב את המבקשים לשלם למשיב סך של 531,481.68 ש"ח.

2.וזה רקע הדברים, בתמצית: ביום 19.11.2018 נכרת הסכם בין המשיב, עו"ד דביר לנגר, לבין המבקשות 2 ו-3, חברת Ran Land Consulting SRL (להלן: חברת רן), וחברת Barak International SRL, לפיו המשיב יכנס כשותף ובעל מניות בחברת רן, העוסקת בהשקעות בנדל"ן ברומניה, תמורת סך של 140,000 יורו וכנגד הקצאה של 4% מהון המניות המונפק של החברה (להלן: הסכם ההשקעה). באותו היום נכרת בין המשיב לבין המבקש 1, מר רן עזור (להלן: המבקש), נספח להסכם ההשקעה, בו נקבע כדלקמן:

"במידה וקיימת סתירה בין הוראות נספח זה להוראות הסכמי השקעה אחרים שנחתמו בין ברק למר דביר לנגר, הוראות נספח זה יגברו.

א.בכוונת מר דביר לנגר (להלן: 'מר לנגר') להשקיע 140,000 אירו יחדיו עם קבוצות משקיעים אשר, במסגרת של חברת Ran Land, או חברה בעלת כל שם אחר (ה'חברה'), ירכשו/רכשו יחדיו מגרש בערך ממוצע של 50 אירו למטר, הממוקם צפונית לכביש הטבעת, או כפי שקרוי במסמכים והתכתבויות אחרות של החברה ה-'חלק הצפוני'.

ב.מר לנגר יהיה, לפיכך, בעלים, באופן יחסי באמצעות אחזקת מניות בחברה האמורה לעיל, של 2,800 מ"ר, שהם אמורים להוות כ-4% מסה"כ המניות של הקבוצה.

ג. אופן התשלום:

[...]

ד.היות ומר לנגר לקח הלוואה כנגד ביתו בשביל להשלים את העיסקה, וסעיף זה מותנה בעובדה זו, הצדדים הסכימו כי:

ה.מר רן עוזר יגבה אישית את השקעתו של מר לנגר, ובמידה ומר לנגר יחפוץ לצאת מהשקעתו, יוכל להעביר בקשה למר עוזר להשבת כספו. הכסף יושב תוך מתן ריבית כפי שנגבתה ע"י בנק טפחות (כ-פריים + 2.00%), העומדת בשעה זאת על כ-7.25%, פלוס 1% המשקף עלויות נילוות, ובסה"כ כ-8.25% בשעה זו, ו/או תשואה אחרת, יותר גבוהה, שתשקף מחצית מעליית ערך המניות של מר לנגר, בהתאם לעליית ערך הקרקע. כלומר, הצדדים יתחלקו שווה בערך הנוצר כתוצאה מהשבחת המניות. במידה ולא ימצא משקיע שיכול להיכנס בנעליו של מר לנגר, יוחזר הכסף למר לנגר תוך 4 חודשים מיום העברת בקשתו, בכתב, למר רן עוזר. [...]".

3.במועד מסוים במהלך שנת 2013, פנה המשיב למבקש וציין כי נוכח מצבו הכלכלי הקשה הוא מבקש לפעול בהתאם לנספח להסכם ולקבל לידיו בחזרה את השקעתו. נוכח בקשה זו השיב המבקש למשיב חלק מהשקעתו בסכום אשר שיעורו היה שנוי במחלוקת בין הצדדים, כאשר המבקש טען כי הסכום שהושב למשיב עמד על סך של 250,000 ש"ח, בעוד שהמשיב טען כי סכום זה עמד על סך של 216,000 ש"ח.

4.בהמשך שנת 2013, ביום 22.12.2013, משהמבקש לא השיב למשיב את מלוא השקעתו, נכרת בין הצדדים הסכם נוסף, הנושא את הכותרת "הסכם התשלומים" (להלן: הסכם התשלומים). בהסכם זה קבעו הצדדים כי: "הואיל ורן עוזר ('רן') ודביר לנגר ('דביר') שותפים במישרין ובעקיפין למספר השקעות נדל"ן ברומניה, והואיל והמציאות גרמה נזק רב לצדדים ולא אפשרה מימוש ההסכמים ע"פ המתווה שהוסכם, השניים מסכימים לייצר הסכם אשר יחליף את ההסכמים הקודמים בהם הם קשורים". כך, במסגרת הסכם התשלומים נקבע כי: "סכום הכסף אשר ייחשב לזכותו של דביר בגין הסדר חדש זה, וזאת במקום ההסכמים הקודמים, יהיה 140,000 אירו, וזאת החל מה-11.08.2013" (סעיף 3 להסכם התשלומים). בתוך כך, סעיפים 6-4 להסכם התשלומים הסדירו אפשרויות שונות לאופן ביצוע התשלומים למשיב, ובסעיף 7 להסכם התשלומים נקבע כי:

"בכל מקרה, ללא קשר אם רן מימש או לא מימש חלק מאחזקותיו, החל מתום השנה השלישית לתוקפו של הסכם זה, קרי מיום ה-10.08.2016, רן יחל בסילוק ייתרת הקרן והריבית הצבורה שלא סולקה, ע"י תשלומים בשיעורין שלא ייפחתו מ-4,644.46 אירו, תשלום המגלם פירעון בשיעורין של 157,481 אירו ב-36 תשלומים חודשיים הנושאים 4% ריבית שנתית. התשלום הראשון יועבר ב-10.09.2016...".

משהמבקש לא עמד בחיוביו על פי הסכם התשלומים, הגיש המשיב תביעה בה עתר כי המבקש ישלם לו סך של 1,096,321 ש"ח (למען שלמות התמונה יצוין כי עובר לתביעת המשיב בה ניתן פסק הדין נושא בקשה זו, הגיש המשיב המרצת פתיחה באותו נושא אשר נמחקה).

5.ביום 25.12.2023 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרתו התקבלה תביעת המשיב. בפסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי המשיב בחר שלא להעיד, עניין אשר יש בו פגם ואף הפרה של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), המחייבות בעל דין, לא כל שכן עורכי דין, לסייע לבית המשפט בבירור האמת. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי עם זאת, הן מכתב ההגנה של המבקשים והן מחקירת המבקש עלה כי המבקש אינו חולק על כריתת הסכם ההשקעה והנספח לו, על כך שהשיב למשיב סכום כסף בשנת 2013 בעקבות בקשת המשיב לקבל בחזרה את השקעתו, ועל כך שבהמשך אותה שנה נכרת בינו לבין המשיב הסכם התשלומים. משכך, כך קבע בית המשפט המחוזי, השאלה אינה האם המבקש חייב למשיב סכום כסף, אלא מה שיעורו.

בית המשפט המחוזי ציין כי את טענתו לפיה המבקש השיב לו סך של 216,000 ש"ח בלבד, תמך המשיב בצילום המחאות שמשך המבקש לטובתו ואסמכתאות על העברת כספיים. מנגד, את טענתו כי הסכום שהושב על ידו עומד על סך של 250,000 ש"ח לא תמך המבקש באף ראיה. משכך, בעניין זה יש לקבל את גרסת המשיב.

מנגד, ביחס לחישוב שערך המשיב ביחס ליתרת הסכום שעל המבקש להשיב לו, בהתאם להסכם התשלומים, לא צירף המשיב חוות דעת ואף לא תצהיר מטעמו. לכן, בעניין זה אין לקבל את תחשיבו. על כן, בית המשפט קבע בעצמו את האופן שבו יש לחשב את יתרת סכום ההשבה על פי סעיף 7 להסכם התשלומים, בקיזוז 216,000 ש"ח ששילם המבקש, כדלקמן:

"א. סכום החוב של הנתבע עומד על סך 157,481 אירו נכון ליום 10.8.2016. סכום זה יומר לשקלים לפי השער היציג של האירו ביום הגשת התביעה 7.1.21.

ב.הסכום האמור נושא ריבית שנתית בשיעור של 4% מיום 10.8.2016 עד ליום הגשת התביעה 7.1.21.

ג.מהסכום האמור יש לקזז סך של 216,000 ש"ח שיומרו לאירו לפי השער היציג ביום 1.7.2017 (מחצית תקופת ההחזרים על פי נספח 7) בצירוף 4% לשנה מהמועד האמור עד ליום הגשת התביעה.

ד.יובהר, כי במידה ותוצאת החישוב שלעיל עולה על סכום התביעה (1,096,321 ש"ח), הסכום לתשלום יהיה כסכום התביעה ולא יותר.

ה.הסכום האמור קרי סעיפים א וב פחות סעיף ג' בשקלים (או סכום התביעה, הנמוך מבין השניים) יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלומו המלא בפועל."

בית המשפט המחוזי הוסיף כי המשיב רשאי להגיש פסיקתה לחתימה בהתאם לחישוב שלעיל, והבהיר כי למען הסר ספק, אין למשיב כל חלק בפרויקט הנדל"ן הנזכר בהסכם ההשקעה. כמו כן, נוכח התנהלותו של המשיב, אשר כאמור לא הגיש תצהיר ואף נמנע מלהעיד, נקבע כי המבקשים (הנתבעים בתביעה) לא יישאו בהוצאות המשיב פרט לאגרת בית המשפט ששולמה על ידו.

6.ביום 26.12.2023 הגיש המשיב בקשה למתן פסיקתה בה צוין כי על פי אופן החישוב שנקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הסכום שעל המבקשים להשיב למשיב עומד על סך של 554,961.68 ש"ח. ביום 11.1.2024 השיבו המבקשים לבקשתו האמורה של המשיב, וטענו כי במסגרת הפסיקתה שערך הוסיף המשיב לזכותו סכום של 23,480 ש"ח. בהחלטתו מאותו היום, 11.1.2024, הורה בית המשפט למבקשים להבהיר את מהות הפער הנטען על ידם. בהמשך לכך, ביום 17.1.2024 הגיש המשיב בקשה מתוקנת למתן פסיקתה, בה צוין כי לצורך קידום ההליך במהירות הוא קיבל את בקשת המבקשים להפחית מסכום הפסיקתה סך של 23,480 ש"ח, כך שהסכום החדש שעל המבקשים להעביר לידיו עומד על סך של 531,481.68 ש"ח. על רקע זה, בהמשך אותו היום, 17.1.2024, ניתנה החלטת בית המשפט המחוזי בה נקבע כי: "יש לראות את הפסיקתה כאן כחתומה על ידי".

עוד בהמשך אותו היום, 17.1.2024, הגישו המבקשים בקשה לביטול הפסיקתה בה נטען כי האמור בפסיקתה המתוקנת שהגיש המשיב ואשר נחתמה על ידי בית המשפט, חורג מההסכמות אליהם הגיעו הצדדים באשר לתוכן הפסיקתה המותקנת שתוגש לאישורו של בית המשפט. בית המשפט המחוזי הורה למשיב להגיב לבקשה זו, ובתגובתו הכחיש המשיב את האמור בה מכל וכל. בעקבות זאת, ביום 18.1.2024 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המבקשים לביטול הפסיקתה.

7.ביום 11.3.2024 הגישו המבקשים ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ועל הפסיקתה שנחתמה על ידו ביום 17.1.2024. את טענות המבקשים בערעורם ניתן לחלק לשלוש קטגוריות: הראשונה, והעיקרית, נוגעת לכך שהמשיב לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וסירב להעמיד עצמו לחקירה. לטענת המבקשים, נוכח האמור היה על בית המשפט המחוזי לדחות את התביעה. השנייה, כוללת טענות רבות אשר ככל שניתן להבין את פשרן, הן עוסקות באופן שבו קבע בית המשפט כיצד יחושב הסכום שעל המבקשים להשיב למשיב; השלישית, נוגעת לטעויות אריתמטיות שנפלו, לשיטת המבקשים, ביישום פסק דינו של בית המשפט לפסיקתה עליה חתם ביום 17.1.2024.

8.בד בבד עם ערעורם הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי, היא הבקשה שבפניי. בבקשתם טוענים המבקשים כי סיכויי ערעורם, אשר על טענותיו העיקריות עמדתי לעיל, הינם טובים. אשר למאזן הנוחות, המבקשים טוענים כי נוכח העובדה שהמשיב העיד על עצמו, במסגרת ההליך שהתנהל בפני בית המשפט קמא, כי הינו מצוי במצב כלכלי רעוע, אזי שיש חשש ממשי שלא יעלה בידיהם לגבות ממנו בחזרה את הסכום שנפסק לטובתו, באם סכום פסק הדין יועבר לידיו של המשיב ולאחר מכן יתקבל הערעור. המבקשים הוסיפו כי נוכח העובדה שהופקד על ידם בקופת בית המשפט קמא (בתיק אחר) סכום של 500,000 ש"ח, המהווים את עיקר הסכום שנפסק לטובת המשיב, אין חשש כי לא יוכלו לפרוע את חובם למשיב באם ידחה ערעורם.

9.לאחר שהוריתי לו לעשות כן, ביום 21.3.2024 הגיש המשיב תשובה מטעמו לבקשת עיכוב הביצוע. בתשובתו טוען המשיב כי לשיטתו דין הבקשה להידחות. במישור מאזן הנוחות, המשיב טוען כי למבקשים קיימת בטוחה באם ערעורם יתקבל, שכן הם מחזיקים בזכויות המקרקעין ברומניה שעמדו בבסיס הסכם ההשקעה. המשיב מוסיף כי לא ברור מדוע המבקשים לא יוכלו לקבל בחזרה את הסכום שעליהם להעביר לידיו באם ערעורם יתקבל, שכך סכום זה יהיה ברשותו וניתן יהיה להשיבו. עם זאת, המשיב לא חלק על טענת המבקשים לפיה הוא מצוי במצב כלכלי רעוע. במישור סיכויי הערעור, המשיב כופר בטענת המשיבים לפיה הוא בחר שלא להעמיד עצמו לחקירה בהליך בבית המשפט המחוזי, וטוען כי הוא נענה להצעת בית המשפט להצהיר לפרוטוקול כי החומרים העובדתיים שצורפו לכתב התביעה שהגיש ישמשו כבסיס הראייתי להוכחת המערכת ההסכמית שעמדה בין הצדדים. המשיב מוסיף שיתר טענות המבקשים הנוגעות לסכום ההשבה הן טענות עובדתיות אשר ערכאת הערעור אינה נוהגת לדון בהן.

10.לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובות לה, וכן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות, הכל כפי שיפורט להלן.

11.כידוע, נקודת המוצא היא כי אין בהגשת ערעור כדי לעכב ביצוע החלטה (תקנה 145(א) לתקנות סדר הדין האזרחי). אשר על כן, הכלל הוא כי ביצועו של פסק דין יעוכב רק בהתקיים שני תנאים: כאשר סיכויי הערעור טובים, וכאשר מאזן הנוחות נוטה לטובת מגיש הבקשה. בין שני רכיבים אלו מתקיים קשר של "מקבילית כוחות"; אך ההלכה הפסוקה העניקה את משקל הבכורה למאזן הנוחות (ראו ע"א 770/23 קרן נ' פלוטקין, פסקה 20 והאסמכתאות שם (27.3.2023)).

12.בעניינו, במישור מאזן הנוחות דומה כי בפי המבקשים טענה של ממש: המשיב לא כפר בטענת המבקשים כי הוא מצוי במצב כלכלי רעוע, ובית משפט זה הכיר לא פעם בכך שיש מקום לעכב את ביצועו של פסק דין המטיל חיוב כספי, מקום בו המשיב מצוי במצב כלכלי בעייתי, כך שקיים חשש כי אם ביצוע פסק הדין לא יעוכב, יתקשה המשיב להשיב את הסכום ששולם לו אם הערעור יתקבל (ראו, למשל: ע"א 3001/21 ערוץ הספורט בע"מ נ' מזמור הפקות בע"מ, פסקה 8 (24.5.2021); ע"א 6000/23 מוסך יוסי קוסטה בע"מ נ' משולש תל יפו בע"מ, פסקה 6 (20.8.2023); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 372-371 (2012)).

בהקשר זה יצוין כי אין ממש, לדעתי, בטענת המשיב לפיה עומדת למבקשים בטוחה בדמות הזכויות במקרקעין נשוא הסכם ההשקעה. כפי שתואר לעיל, בשלב הנוכחי אין עוד מחלוקת כי הסכם ההשקעה, אשר הקנה למשיב זכויות במקרקעין האמורים, אינו עומד על הפרק. כל שעל הפרק עתה הוא זכות המשיב לקבל לידיו את כספי ההשקעה. משכך, קבלת או דחיית הערעור אין בה כדי להשפיע על זכויות המבקשים במקרקעין הנ"ל, כך שלא ניתן לראות בזכויות שהיו בעבר למשיב במקרקעין משום בטוחה להבטחת ביצוע פסק הדין באם יתקבל ערעורם.

הנה כי כן, מן האמור לעיל עולה כי בנסיבות העניין מאזן הנוחות נוטה לטובתם של המבקשים.

13.עם זאת, וחרף האמור לעיל בדבר משקל הבכורה המוענק לשיקול מאזן הנוחות, בנסיבות דנן דין הבקשה להידחות בעיקרה, משסיכויי ערעור המבקשים אינם משופרים, לשון המעטה.

14.כמבואר לעיל, טענתם העיקרית של המבקשים היא ששגה בית המשפט המחוזי עת שקיבל את תביעת המשיב, שעה שהאחרון נמנע מלהגיש תצהיר ולעלות לדוכן העדים. אכן, מושכלות יסוד הן כי במשפט האזרחי, ככלל, מוטל על התובע נטל ההוכחה (ע"א 6681/21 קילקר נ' נועם, פסקה 20 והאסמכתאות שם (12.7.2023)). לכן, מקום בו מחליט התובע שלא להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמו ולהיחקר בחקירה ראשית, עומדת בפני הנתבע הברירה האם למשוך את ראיותיו ולבקש מבית המשפט שיכריע בתביעה על בסיס הראיות (או, ליתר דיוק, היעדר הראיות) שבתיק, בתקווה שייקבע שנטל ההוכחה היה אכן מוטל על התובע ובהעדר ראיות תדחה התביעה, ותוך לקיחת הסיכון שייקבע ההפך והימנעות הנתבע מהגשת ראיות תביא לקבלת התביעה; או להימנע מנטילת הסיכון האמור, ולבחור להגיש ראיות התומכות בגרסתו (שם, בפסקאות 22-21).

למעלה מן הצורך אבקש לציין כי לשיטתי, ובניגוד להערת בית המשפט קמא, בחירת התובע להימנע מלהגיש תצהיר ולהיחקר בחקירה ראשית היא בחירה לגיטימית, כאשר ברור שהסיכון הכרוך בה הוא דחיית התביעה על בסיס נטל ההוכחה.

כך או אחרת, בענייננו, משלמדו המבקשים כי המשיב אינו מעמיד עצמו לחקירה, עמדה בפניהם הברירה למשוך את ראיותיהם. ברם, המשיבים בחרו, במודע, להימנע מכך. כך, בדיון מיום 3.5.2023, לאחר שהמשיב ציין כי אין לו עדים וכי הוא "מצהיר לפרוטוקול על כל האמור בכתב התביעה" (אך מבלי להעמיד עצמו לחקירה), ציין ב"כ המבקשים: "חברי לא יכול להצהיר כך, עם כל הכבוד. נרשם לפרוטוקול שאין לו מצהירים מטעמו, והוא גם לא מעמיד אף אחד לחקירה. לכן לאור דבריו אנו מבקשים להעמיד את מר רן עזור לחקירה מטעמנו..." (ההדגשה הוספה – י' כ'). אשר על כן, משבחרו המבקשים להעמיד את המבקש לחקירה, אין כל פגם בכך שבית המשפט המחוזי ביסס את פסק דינו על הדברים שעלו מתוך חקירתו של המבקש.

15.אשר לטענות המבקשים בעניין האופן שבו קבע בית המשפט כיצד יחושב הסכום שעל המבקשים להשיב למשיב (הקטגוריה השנייה במובן פסקה 7 לעיל) – טענות אלו נטענו באופן טלגרפי וללא נימוק, כך שהתקשיתי עד למאוד להבין את פשרן, ומכאן שגם בהן אין כדי להצביע על כך שסיכויי הערעור משופרים.

16.באשר לטענות המבקשים מהקטגוריה השלישית במובן פסקה 7 לעיל, אשר עניינן בחישוב שערך בית המשפט קמא לצורך הפסיקתה – הרי שאף תחת ההנחה שטענות המבקשים לעניין הטעויות האריתמטיות שנפלו בתרגום פסק הדין של בית המשפט המחוזי לפסיקתה הן נכונות, הן מביאות לכך שעל המבקשים להשיב למשיב סכום גבוה מזה שצוין בפסיקתה (535,648 ש"ח לפי גרסת המבקשים בפסקה 39 להודעת הערעור, לעומת 531,481.68 ש"ח על פי הפסיקתה). לפיכך, גם בטענות אלו אין כדי ללמד על סיכויים טובים של הערעור להתקבל.

17.סיכומו של דבר: על רקע האמור לעיל, ענייננו באחד מאותם מקרים יוצאי דופן שבהם חרף העובדה שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים, סיכויי הערעור הינם כה נמוכים עד שיש לדחות את הבקשה. אשר על כן, הבקשה נדחית. נוכח הנסיבות המתוארות לעיל, אין צו להוצאות.