ע"א 2281/95 מנחם גולדין נ. דניאל זמר

1.ביום 18.3.97 ניתן על ידי בית משפט זה פסק דין על פי המוסכם בין המבקשים ובין ב"כ המשיב 2, לפיו הערעור התקבל ופסק דינו של בית משפט קמא התבטל. עוד נקבע בפסק הדין כי מאחר והמשיב 1 לא הוזמן כדין ולא הופיע תינתן לו הזדמנות להביע עמדתו בכתב. בעקבות זאת הגיש המשיב 1 - החייב - מסמך הנושא כותרת "בקשה" ובו טענות מטענות שונות שאין להן ולא כלום עם בקשת רשות הערעור שהוגשה על-ידי המבקשים. הבקשה כוללת גם עתירות לסעדים נוספים שאין מקומם בתגובה לבקשת רשות הערעור.

2.בקשת רשות הערעור נדונה בזה כערעור לאחר מתן רשות כמבוקש.

3.מדובר בערבים להלוואה אותה נטל המשיב 1 מבנק (המשיב 3 שאיננו צד לבקשה לאחר שנמחק בהסכמה). לאחר פרעון חלק מחוב החייב לבנק, ביקשו המבקשים-הערבים - להיכנס בנעלי הבנק כנושה מובטח, כדי הסכום אותו פרעו, וזאת לאחר שהבנק נפרע באופן סופי ויצא מן התמונה.

4.בית משפט קמא סבר כי כאשר ערב משלם חוב מובטח עובר השעבוד לזכותו כדין לפי סעיף 12 לחוק הערבות, התשכ"ז1967- או סעיף 14 לחוק המשכון, התשכ"ז1967-) עם זאת קבע, כי במקרה הנדון לא עומדת למבקשים זכות זו, שנשללה מהם על ידי סעיף 9 לחוזה ההלוואה.

5.נראה לנו כי בכך שגה בית משפט קמא וכי לאחר שהבנק נפרע באופן סופי ויצא מן התמונה, אין נפקות לסעיף בחוזה ההלוואה המונע מהערבים לנקוט בצעדים על מנת להשתתף בבטוחות שבידי הבנק. תכלית הוראת זו היא לאפשר לבנק להיפרע מכוח השיעבודים והבטוחות ללא תחרות עמו מצד הערבים גם אם אלה פרעו את החוב או חלק ממנו. אולם, לאחר שהבנק נפרע באופן מלא, אין כל סיבה וטעם למנוע מהערבים שפרעו את החוב או חלק ממנו מלהכנס בנעלי הבנק לעניין מימוש הבטוחות.

6.אשר על כן זכאים הערבים לקבל לידם כספים ממימוש הבטוחות בתיקי ההוצאה לפועל, כדי הסכום שפרעו לבנק.

7.בהתחשב בכך שהמשיב 1 הוא החייב והמשיב 2 הסכים לבקשת המבקשים מלכתחילה, אין צו להוצאות.