ע"א 2301/01 פז חברת נפט בע"מ נ. משה רשקס

המבקשת והמשיבים הגישו לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה ותביעה שכנגד, הנוגעות לחוזה שנכרת בין הצדדים. טענת המשיבים הייתה כי חוזה זה בטל, ולחלופין, כי החוזה תקף אך המבקשת הפרה חלק מחיוביה על-פיו. טענת המבקשת הייתה כי החוזה תקף, אך הופר על-ידי המשיבים.

בית-המשפט המחוזי החליט לפצל את הדיון בתובענות לשני שלבים דיוניים, כך שבשלב הראשון תידון טענת המשיבים בדבר הפרת החוזה על-ידי המבקשת ויינתן פסק-דין חלקי, ובשלב השני תידונה כל הסוגיות הנותרות, קרי טענת המשיבים בדבר בטלות החוזה, וטענות המבקשת בדבר הפרתו על-ידי המשיבים. בית-המשפט המחוזי נימק החלטתו זו בכך ששאלת תוקפו של החוזה בין המבקשת לבין המשיבים ממתינה להכרעה בשני הליכים תלויים ועומדים בבית-המשפט העליון, ועל-כן ראוי לדחות את הדיון בשאלה זו עד אשר תיודענה תוצאותיהם של הליכים אלה. המבקשת התנגדה לפיצול הדיון, ומכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור.

טענת המבקשת היא שעיכוב הדיון בתביעתה שלה עד אשר יסתיימו ההליכים בבית-המשפט העליון, עלולה לפגוע באופן בלתי הפיך ביכולתה להיפרע מן המשיבים, היה ויתברר כי דין תביעתה להתקבל. לטענתה, ככל שנוקף הזמן, הולכת ותופחת חבותם של המשיבים כלפיה בגין הפרת החוזה, כך שגם אם יתברר כי דין טענתה המהותית להתקבל, לא יהיו בידי המשיבים האמצעים לפצותה.

המשיבים טוענים בתגובה, כי אף הם לא ראו יתרון בפיצול הדיון, אך הביעו הסכמה לכך לנוכח גילוי-דעתו של בית-המשפט המחוזי, לפיו בלאו הכי בדעתו להמתין להכרעת בית-המשפט העליון בטרם יתן את פסק-דינו הסופי. עם זאת, עמדת המשיבים היא כי לא ראוי להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לתת פסק-דין חלקי, לאור העובדה שכעת כבר הסתיים שלב ההוכחות במסגרת השלב הדיוני הראשון.

החלטתי לקבל את הבקשה ולדון בה כאילו ניתנה רשות ערעור, והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה.

סמכותו של בית-המשפט המחוזי לקבוע את סדרי הדיון, קבועה בתקנה 48 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), שזו לשונה:

ראה בית המשפט או הרשם, מיזמתו או על פי בקשת נתבע, כי אין דרך נוחה לדון יחד או לפסוק יחד בעילות שאוחדו בתובענה אחת, רשאי הוא להורות על צמצום התובענה לאותן עילות שאפשר לדון או לפסוק בהן בדרך נוחה או על הפרדת הדיון או על דרך דיון אחרת שתיראה לו וכן להורות על התיקונים הכרוכים בכך.

ככלל, תקנה זו מקנה לבית-המשפט סמכות נרחבת להורות על אופן ניהול הדיון, ולהתאימו לנסיבותיה הקונקרטיות של התביעה המובאת בפניו. בהפעילו סמכות זו, בית-המשפט מבקש למצוא מסגרת דיונית אשר תהא הוגנת ויעילה כאחד. בהיבט היעילות, עליה להביא למיצוי מירבי של הזמן והמשאבים המושקעים בניהולו של ההליך, על-ידי בית-המשפט ועל-ידי בעלי-הדין כאחד. בהיבט ההגינות, עליה להבטיח כי תשומרנה זכויותיהם המהותיות של בעלי-הדין, וכי יינתן להם יומם בבית-המשפט, במובן המהותי והמלא של מושג זה.

ואולם, כאשר רואה בית-המשפט כי עשוי להיווצר ניגוד בין שיקולים אלה, וכי זכותו המהותית של בעל-דין עלולה להיפגע כתוצאה משינוי סדרי הדיון, הרי שעליו להעדיף את שיקול ההגינות, ולהימנע מהפעלת הסמכות הקבועה בתקנה. עמד על כך השופט משה עציוני:

אין לנו איפוא אלא לעודד את כל אותם האמצעים הבאים להחיש ולייעל את עבודת בית-המשפט, ברם חלילה לנו להקריב על מזבח היעילות את דבר עשיית הצדק עצמו... לי גם נראה שאפשר ואפשר לייעל את עבודת בתי-המשפט בלי לפגוע בציפור הנפש של מלאכת השפיטה. אין ביניהם כל סתירה. בסופו של דבר גם עינויי-דין מעוותים את הצדק, ושומה על בתי-המשפט לעשות הכל כדי להחיש את הדיון ולתת את הסעד למתדיינים בפניהם בהקדם האפשרי.

[ע"א 189/66 ששון נ' "קדמה" בע"מ, פ"ד כ(3) 477, 479]

אכן, ברירת-המחדל הקבועה בתקנות סדר-הדין האזרחי היא כי הדיון מנוהל בהתאם לכללי הפרוצדורה הרגילים, המבטאים את האיזון הראוי בין הגנה על זכויות מהותיות של בעלי-הדין לבין הצורך המעשי לנהל את הדיון ביעילות. בית-המשפט סוטה מברירת-מחדל זו, רק לאחר שהשתכנע כי שינוי זה עשוי לייעלו מבלי לפגוע בהגינותו.

במקרה דנן, פיצול הדיון עלול להוביל לפגיעה בהגינותו של ההליך. למבקשת עומדת זכות מהותית כי עניינה יישמע בתוך פרק-זמן סביר, על-פי אותם הקריטריונים המוחלים על כל תביעה המוגשת לבית-המשפט. בעיכוב הדיון בעניינה עד לאחר שתוכרע ההתדיינות בבית-המשפט העליון, יש משום הפלית המבקשת הן ביחס למשיבים, שבעניינם החליט בית-המשפט המחוזי לדון ולפסוק מיד, והן ביחס לתובעים אחרים, שתובענותיהם מתבררות בהתאם לסדרי הדיון הרגילים. לפגיעה זו משנה תוקף, לנוכח האפשרות שהמתנה ממושכת תכביד על מימוש פסק-הדין.

למעלה מן הנדרש, יש להעיר כי פיצול הדיון בדרך זו הינו מוקשה גם בבחינת היבט היעילות. אמת, קיים טעם גם בנימוקו של בית-המשפט המחוזי, לפיו המתנה לתוצאה שתתקבל בבית-המשפט העליון עשויה לייעל את ניהולו של ההליך הנדון בפניו. עם זאת, ספק בעיני אם בכוחו של נימוק זה להוות שיקול מכריע בענייננו. במקרה שלפנינו הצדדים העלו טענות הן לעניין תוקפו של החוזה והן לעניין הפרתו. סדר הדיון הטבעי הינו, איפוא, לדון תחילה בשאלת תוקפו של החוזה, ובהנחה שיתברר כי החוזה אכן תקף, לעבור לדיון בשאלת הפרתו. עם זאת, בית-המשפט המחוזי החליט לדון תחילה בשאלת ההפרה דוקא, ולדחות את הדיון בשאלת התוקף עד לאחר סיום ההליכים בבית-המשפט העליון. משמעותה של מסגרת דיונית זו היא, שבית-המשפט המחוזי עשוי לנהל דיון ממושך בסוגיית ההפרה, ומאוחר יותר לגלות כי שאלה זו נתייתרה לאור החלטת בית-המשפט העליון להצהיר על החוזה כבטל. בתנאים אלה, ברי כי המסגרת הדיונית שנקבעה בבית-המשפט המחוזי איננה מקדמת את ניהולו היעיל של ההליך.

אשר-על-כן, הבקשה מתקבלת. בית-המשפט המחוזי ינהל את הדיון בהתאם לסדרי-הדיון הרגילים, ויימנע ממתן פסק-דין חלקי על סמך השלב הדיוני הראשון.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.