ע"א 2305/99 מוסא חבאבה נ. חב' 770 פרופרטי בע"מ

ערעור על החלטת בית משפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' צ' בן זמרה) מיום 25/3/99, בה החליט בית המשפט שלא לפסול את עצמו מליישב בדין בעניינם של המערערים.

1.המערערים, אשר היו רשומים במרשם המקרקעין כבעליהם של מקרקעין בבית אכסא (להלן: "הקרקע"), הגישו לבית המשפט המחוזי המרצה שעניינה שינוי רישום הבעלות בקרקע על ידי המשיב 2 והעברת הבעלות בה על שמה של המשיבה 1 (להלן: "המשיבה"). נקודת המחלוקת העיקרית בתיק נוגעת לשאלה האם חתמו המערערים על הסכם מכר עם אישה בשם סעדייה ועל ייפוי כוח, אשר אושר על ידי נוטריון. נציין כי במהלך הדיונים בתיק העידה סעדייה, כעדת הגנה מטעם המשיבה, כי לא היתה מעורבת בעסקת מכר כלשהי עם המערערים או עם המשיבה וכי בחודש אוקטובר 1998 נורתה בעת שהלכה ברחוב.

2.ביום 25.3.99, במסגרת דיון שנערך בתיק, ביקש ב"כ המערערים מבית המשפט לפסול את עצמו מלדון בתיק. טיעונו היה כי בית המשפט חיווה דעתו באופן נחרץ לגבי התוצאה הסופית ולגבי מהימנותם של שני עדי הגנה מרכזיים, סעדייה והנוטריון שאישר את ייפוי הכוח. את טיעונו סמך ב"כ המערערים על שני אירועים בהם העיר בית המשפט הערות במסגרת חקירה נגדית של עדי הגנה. האירוע הראשון אליו התייחס ב"כ המערערים התרחש בעת דיון שנערך ביום 10/2/99. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, במועד זה, במסגרת חקירתו הנגדית, נשאל הנוטריון האם הודה פעם בפני בית משפט שהוא עבר עבירה על חוק הנוטריונים והכחיש. לאחר שהובא פרוטוקול דיון בתיק אחר המוכיח את ההפך, העיר בית המשפט, כי הודאה של נוטריון מנוסה כי עבר על חוק הנוטריונים אינה אומרת דבר. לטענת ב"כ המערערים הוסיף בית המשפט והעיר: "מי לא עובר עבירה? אתה לא עובר עבירה? אני לא עובר עבירה?". משפט זה לא נרשם בפרוטוקול. טענת ב"כ המערערים היתה כי לא ביקש את תיקון הפרוטוקול בעניין התבטאות זו מאחר והדבר עלול היה להתפרש כהעלבת בית המשפט. האירוע השני אליו התייחס ב"כ המערערים התרחש בעת הדיון ביום 25/3/99, עובר לבקשת הפסילה. בעת חקירה נגדית של עד הגנה אשר נתבקש להסביר מדוע לא פחדה סעדייה ממכירת קרקע ליהודים וענה שאינו יודע, העיר בית המשפט "והרי ירו בה". טענת ב"כ המערערים היתה כי מהערת בית המשפט עולה כי בית המשפט בדעה כי אירוע הירי בוצע מטעם המערערים והשפיע על סעדייה להעיד כפי שהעידה. ב"כ המשיבה התנגד לבקשת הפסילה וביקש את תיקון הפרוטוקול באירוע השני כך שירשם כי העד עצמו אמר בסוף דבריו, ובטרם הערת בית המשפט, "ירו בה".

3.בית המשפט המחוזי (השופט א' צ' בן זמורה) דחה את בקשת הפסלות. באשר לאירוע הראשון קבע בית המשפט כי אפילו נוסחה הערתו של בית המשפט באופן לו טוען ב"כ המערערים, אין בה כדי להצביע על משוא פנים ועל הבעת דעה סופית על מהימנות הנוטריון. באשר לאירוע השני הבהיר בית המשפט כי הערתו "והרי ירו בה" נאמרה בהקשר לאפשרות לפיה סעדייה נכללת בין אלה החוששים למכור קרקעות, וכי אף אם המילים נאמרו לפני שהעד אמרן, אין בתגובה זו כדי להצביע על משוא פנים או על הבעת עמדה סופית ביחס למהימנותה של סעדייה.

4.על החלטת בית המשפט המחוזי מונח בפני ערעור. בערעורם שבים המערערים ומעלים ביתר פירוט את טיעונם באשר להתבטאויותיו של בית המשפט המחוזי בעניין מהימנותם של עדים מרכזיים בתיק, בשני האירועים האמורים. לשיטתם, התבטאויותיו של בית המשפט, באמצע חקירה נגדית ותוך הבעת דעה מגובשת ונחרצת בעניין אמינותם של סעדייה והנוטריון, מהוות חיווי דעה נחרצת לגבי התוצאה הסופית בתיק. לטענתם, לאחר שבית המשפט גיבש עמדה נחרצת בעניין העדים ודעה קדומה אודות המערערים, הוא אינו מסוגל לשוב ולבחון את השאלות המרכזיות בתיק ללא משוא פנים וללא דעה קדומה. המערערים טוענים עוד כי פסילת בית המשפט נחוצה לשם מראית פני הצדק.

5.המשיבה מתנגדת לערעור ואף מעלה השגות באשר לרקע העובדתי המתואר בכתב הערעור. טענתה המקדמית של המשיבה היא כי יש לדחות על הסף את טענת הפסלות ביחס לאירוע הראשון וזאת בשל השיהוי בהעלאתה. גם לגופו של עניין טוענת המשיבה, באשר לאירוע הראשון, כי אין בהערתו של בית המשפט משום משוא פנים או חיווי דעה נחרצת לגבי התוצאה הסופית בתיק, וכי הערות כגון זו שהושמעה על ידי בית המשפט נשמעות לעתים במהלך דיונים וחקירות עדים ואין בהן כדי להצביע על משוא פנים ועל הבעת דעה סופית לגבי מהימנות. באשר לאירוע השני טוענת המשיבה כי לא היו בדברי בית המשפט המחוזי חיווי דעה לגבי מהימנות העדה סעדייה, לא דעה קדומה ולא משוא פנים, וכי לטענות המערערים בהקשר זה אין אחיזה במציאות. המשיבה מדגישה כי בתיק נשמעו כבר למעלה מעשרה עדים וכי לכל העדויות חשיבות רבה בהרכבת התשתית העובדתית.

6.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים נחה דעתי כי דין הערעור להדחות. הטענה בגינה מבקשים המערערים את פסילת בית המשפט הינה כי בית המשפט חיווה דעתו באופן נחרץ לגבי מהימנותם של שני עדי הגנה מרכזיים ולגבי התוצאה הסופית בהליך. את טענת סומכים המערערים על שני אירועים שונים. באשר לאירוע הראשון, הצדק עם המשיבה כי המערערים השתהו בהעלאת טענת הפסלות ודי בכך כדי לדחות את הטענה לגופה (ראו ע"א 663/98 ויניק נ' לחאם (לא פורסם). גם לגופו של עניין לא מצאתי בשני האירועים עליהם נסמכים המערערים משום עילה לפסילת בית המשפט מליישב בדין בעניינם. ההלכה היא כי לשם פסילת שופט מליישב בדין נדרש קיומו של חשש ממשי למשוא פנים. במקרה שבפניי לא מצאתי בהערות בית המשפט המחוזי, כפי שנרשמו בפרוטוקול או כפי שהובאו בהודעת הערעור, משום הבעת דעה נחרצת באשר למהימנות העדים או "נעילת דעתו" של בית המשפט באשר לתוצאת ההליך. גם אם נניח כי מהימנותם של הנוטריון ושל סעדייה הינה מרכזית בתיק זה (ומבלי להכריע בדבר), הרי שלא שוכנעתי כי נתקיים חשש ממשי למשוא פנים על יסוד קביעה ברורה בשאלת מהימנותם של עדים אלה לגוף הסוגיות שבמחלוקת. מקובלים עלי דברי בית המשפט המחוזי בהחלטתו שלא לפסול את עצמו כי אין בהערותיו כדי להצביע על משוא פנים. אכן, יתכן שהמערערים חשים חשש סובייקטיבי כי בית המשפט נוהג במשוא פנים כלפיהם אך בחשש זה אין די. נדרשת הוכחת אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט (ראו ע"פ 5/82 אבו-חצירא נ' מדינת ישראל , פ"ד לו(1) 247). במקום אחר כבר אמרתי כי "הכפפת שיקולי הפסלות לתחושותיו הסובייקטיביות של בעל דין תאפשר לכל בעל דין החפץ בכך להביא להחלפת השופט הדן בעניינו ככל שימצא לנכון - על כל המשתמע מכך" (ראו ע"א 1239/99 לולו נ' ח'ורי (לא פורסם). דומה שדברים אלה יפים גם למקרה שבפניי. לאור האמור לעיל, דין הערעור להדחות.

הערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות המשיבה 1 בסך 5000 ש"ח.