ע"א 2323/13 דב גל אור (גלזר) ואח' נ. עיריית הרצליה

התיק הועבר לטיפולי לצורך סיווג ההליך.

להלן הרקע הרלוונטי בקצרה: המבקשים הגישו תובענה לפיצויים בגין הפקעת מקרקעין. המשיבות הגישו בקשה לדחות את התובענה על-הסף, בטענה כי על אף שמדובר לכאורה בתובענה לפיצויי הפקעה, הרי שבפועל כוללת התובענה "רכיב נכבד ועיקרי" של בקשה לתשלום פיצויים לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שעניינו ירידת ערך מקרקעין. עילה "משתמעת" זו (לפי סעיף 197), כך נטען, אינה בסמכותו של בית המשפט המחוזי, ועל כן יש לסלק על-הסף את התביעה, כולה או חלקה.

בית המשפט המחוזי, בהחלטה מיום 4.3.2013, קבע כי הבקשה לסילוק על-הסף מתקבלת בחלקה, במובן זה שההליך ימשיך להתנהל – אם יחפצו בכך המבקשים – אך ורק בכל הנוגע לפיצויי ההפקעה (להבדיל מהרכיב של פיצויים בגין ירידת ערך).

על החלטה זו נסבה בקשת רשות הערעור, כאשר המבקשים מציינים בפתח ההליך כי לשיטתם מדובר בפסק-דין הנתון לערעור בזכות. המשיבים מצדם גורסים כי הערעור טעון רשות. אציין כי המבקשים ביקשו רשות למסור תשובה לתגובה, אך לאור מסקנתי כאמור להלן, אין בכך צורך.

עיינתי בחומר שלפניי ובאתי לכלל מסקנה כי עומדת למבקשים זכות ערעור על ההחלטה.

כידוע, אופן הערעור על החלטה שיפוטית נקבע על-פי מבחן הסופיות: אם מדובר ב"פסק-דין", קרי החלטה המביאה לכדי גמר את העניין התלוי ועומד בבית המשפט או חלק ממנו, אזי קיימת זכות ערעור, ואילו אם מדובר ב"החלטה אחרת" אזי הערעור טעון רשות (ראו לאחרונה בש"א 6428/12 פלוני נ' פלוני (4.12.2012)). מבחן עזר המסייע באיתורה של "סופיות" הוא מבחן הסעד: אם ניתן או נשלל סעד בהחלטתו של בית המשפט – הרי זה פסק-דין; ואם לאו – בהחלטה אחרת עסקינן. עמדה על כך כבוד השופטת ד' דורנר בע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט , פ"ד נא(4) 354 (1997):

מבחן הסופיות הפורמאלי קל ליישום כאשר מדובר בפסק-דין הבא בסיומה של מלאכת השיפוט. הקושי מתעורר במצבים שבהם מכריע בית-המשפט בטענות שונות של הצדדים כבר במהלך הדיון. במצבים כאלו, שבהם נמשך הדיון לאחר מתן ההחלטה בפני אותו בית-משפט, נדרש מבחן עזר, שבאמצעותו ניתן יהיה לזהות 'סופיות' הנובעת מתוצאתה של ההחלטה בהיבט הדיוני, להבדיל מתוכנה, קרי תוצאתה בהיבט המהותי. המבחן הראוי לזיהוי 'סופיות' שכזו הוא מבחן הסעד, המהווה נקודת ציון דיונית המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים.

בפסיקתנו, וכן במשפט המשווה, נקבעת סופיות ההחלטה במהלך הדיון על-פי השאלה אם בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע את הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו או שהוא נשלל ממנו. זאת, משום שבית-המשפט הכריע בשלב הראשון באחת או יותר מן העילות שנתבעו באותה תובענה ופסק לתובע אחד או יותר מן הסעדים שתבע בגין אותה עילה או דחה את מתן הסעד המבוקש. כך גם כאשר בית-המשפט מכריע בתביעתו של אחד או יותר מן התובעים, ופוסק להם את הסעד המבוקש על-ידיהם, או דוחה את מתן הסעד המבוקש. הוא הדין כאשר ניתנה החלטה הדוחה חלק מן התביעה או התביעה כנגד אחד או יותר מן הנתבעים.

כך נבדל פסק - הדין החלקי מהחלטה בפלוגתאות שבין הצדדים, אשר ההכרעה בהן אינה מהווה יותר מאשר בסיס לבירור הסעד ( שם , בעמ' 363).

בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע מפורשות כי הוא מסלק על-הסף "רכיב" של התביעה, ומנע מן המבקשים את האפשרות לתובע פיצויים בגין "רכיב" זה. במצב דברים זה, על פניו מדובר ב"פסק דין חלקי". יודגש: לא נעלמה מעיני טענתם של המשיבים, כי התובענה נוסחה כתביעה לפיצויי הפקעה בלבד, ולכן – כך לשיטתם – מדובר ב"החלטה אחרת". אולם, בלי להיכנס למחלוקות בין הצדדים לגופם של דברים, סבורני כי טענה זו אינה יכולה לתמוך בטענת המשיבים לגבי סיווג ההליך. בהקשר זה די שאזכיר כי המשיבים עצמם טענו – בגדרי בקשתם לסילוק על-הסף – כי הלכה למעשה ישנו בתביעה רכיב של פיצוי עבור ירידת ערך, המושתת על עילה נפרדת שאינה בסמכותו של בית המשפט המחוזי. לאור זאת ביקשו לסלק את התביעה על-הסף (באופן מלא או חלקי), וכך אכן הורה בית המשפט. הסתכלותם ה"פורמליסטית" של המשיבים על ניסוח עילת התובענה, לצורך שאלת הסיווג, עומדת בסתירה להסתכלותם המהותית-אקטוארית בגדרי הבקשה לסילוק על-הסף.

אני רואה לנכון להדגיש, כי במקום שבו הוגשה תביעה לפיצוי בסכום הכולל כמה רכיבים, ובית המשפט הכריע באחת העילות ובכך שלל את האפשרות לזכות בפיצוי עבור הרכיב שנשען על אותה עילה, הרי שיש בכך משום דחיית חלק מן הסעד שהתבקש, ועל כן מדובר ב"פסק דין חלקי"; זאת, אף אם בכתב התביעה (או בחוות-הדעת שעליה מתבסס כתב התביעה) לא צוין מהו בדיוק השווי של אותו רכיב מתוך הפיצוי הכולל.

לאור האמור, באתי לכלל מסקנה כי עומדת למבקשים זכות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מיום 4.3.2013. על כן, החלטתי להסב את ההליך מבקשת רשות ערעור לערעור בזכות (תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

בהתאם, אני מורה כדלקמן:

א.

המזכירות תסב את ההליך לערעור בזכות.

ב.

המבקשים ישלימו את האגרה תוך 5 ימים. בהיעדר תשלום יימחק ההליך ללא הודעה נוספת.

ג.

לאחר תשלום האגרה יימשך הטיפול בתיק על-פי הסדר הרגיל.

ד.

החלטה זו תתויק בתיקי השופטים.