ע"א 2387/18 שושנה בירמן נ. ט.ס.א.ר. בע"מ

1.

בקשה למתן סעד זמני האוסר על מכירת דירה, הנלוות לערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט ג' גינת ) מיום 18.3.2018 בת"א 47476-12-17.

2.

בשנת 2015 נחתם הסכם לביצוע פרויקט תמ"א 38 (להלן: הפרויקט ) בין המשיבה לבין דיירים בבית משותף בחיפה (להלן: הבניין ) , שהמערערת היא אחת מהם. כחלק ממערכת היחסים הפרטנית בין המשיבה למערערת, נחתם ביניהן כתב התחייבות במסגרתו התחייבה המשיבה לחתום מול המערערת על הסכם למכירת דירה חדשה שתיבנה במסגרת הפרויקט, במחיר שיתקבל ממכירת דירתה הנוכחית בבניין (להלן: כתב ההתחייבות ) . במועד מאוחר למועד חתימת הצדדים על כתב ההתחייבות, קבעה ועדת ערר כי שטח דירתה הנוכחית של המערערת לאחר השיפוץ במסגרת הפרויקט יקטן ב- 12.5 מ"ר מכפי שתוכנן, וכי שטח המרפסת המוצעת יקטן ב- 3 מ"ר.

3.

במסגרת הפרויקט נבנו בבניין דירות בגדלים שונים ובין הצדדים התגלעה מחלוקת לגבי הגדרת הדירה שאמורה הייתה לקבל המערערת. המערערת טענה כי היא זכאית לקבל "דירה גדולה" בעוד שהמשיבה טענה כי כתב ההתחייבות מתייחס ל- "דירה רגילה" הדומה לדירות יתר דיירי הבניין לאחר הבינוי.

4.

בית המשפט המחוזי דחה את תביעתה של המערערת וקבע כי הדירה אותה היא זכאית לקבל בהתאם לכתב ההתחייבות היא "דירה רגילה" שמספרה בהתאם להיתר הבניה הוא 10 ולא "דירה גדולה" שמספרה בהתאם להיתר הבניה הוא 9. בנוסף, נקבע כי יש להעריך את הפסד השווי שנגרם לדירתה הנוכחית של המערערת בגין הקטנת שטחה לאחר השיפוץ ולכלול אותו בסכום שעל המערערת לשלם למשיבה בתמורה לקבלת הדירה החדשה, כתנאי לקיום התחייבותה של המשיבה כלפי המערערת. כן נקבע כי בהעדר הסכמה בין הצדדים לגבי גובה הפסד השווי, הוא ייקבע באמצעות מומחה מוסכם, וכי בהיעדר הסכמה לגבי זהותו של המומחה היא תקבע על ידי בית המשפט. כמו כן, בית המשפט דחה את טענת המערערת לפיה יש לראות את הקשר בינה לבין הדירה אותה היא אמורה לקבל מכוח כתב ההתחייבות, כקשר בינה לבין דירת מגוריה וקבע שהמערערת ובני משפחתה הסכימו על עסקה כלכלית-מסחרית עם המשיבה. לכן, אם מסיבה כלשהי לא יתאפשר ביצוע ההתחייבות, אין לקבוע סעד של אכיפה לטובת המערערת אלא סעד של פיצוי כספי בלבד.

5.

המערערת ערערה על פסק דינו של בית משפט קמא לבית משפט זה. לצד ערעורה הגישה המערערת בקשה למתן סעד זמני שיאסור על עשיית דיספוזיציה בזכויות שבדירה 9 עד להכרעה בערעור (להלן: הבקשה הקודמת ) . ביום 12.4.2018 דחה בית המשפט את הבקשה תוך שקבע כי משני צדיו של מאזן הנוחות ניצבים אינטרסים כלכליים של הצדדים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה. קביעה זו התבססה על טענת המשיבה לפיה ממילא היא מנועה מלמכור את דירה מס' 10 וכי מניעה ממנה מלמכור גם את דירה מס' 9 משמעותה הקפאת 40% מהדירות העומדות למכירה במסגרת הפרויקט, אשר עלולה להביא להקפאת הפרויקט כולו. כל זאת, כאשר הנזק שעלול להיגרם למבקשת הוא כגובה ההפרש בין ערך דירה מס' 9 לערך דירה מס' 10, אשר ניתן לפיצוי כספי במקרה שהמערערת תזכה בערעורה.

6.

כעת מונחת לפני בקשה נוספת לסעד זמני מטעם המערערת, במסגרתה מבקשת המערערת למנוע מהמשיבה למכור את דירה מס' 10 בפרויקט. במסגרת הבקשה נטען כי ככל שערעורה של המערערת יידחה היא תהיה מעוניינת לקבל את דירה מס' 10 בהתאם לפסק דינו של בית משפט קמא, אך כי נודע לה כי שבכוונת המשיבה למכור את דירה מס' 10. לכן קיים חשש שככל שלא יינתן לה הסעד הזמני דירה מס' 10 עלולה להימכר בטרם יוכרע הערעור.

7.

בתגובתה לבקשה טענה המשיבה כי בקשת המערערת הוגשה בשיהוי ניכר בהתחשב בכך שהיא הוגשה למעלה משנה לאחר מתן פסק הדין שעליו נסוב הערעור. כן נטען כי אין להיענות לבקשה בהתחשב בכך שהמערערת לא מעוניינת לרכוש את דירה מס' 10 והסעד הזמני מתבקש רק למקרה שערעורה ידחה. נטען כי לכן בקשה זו עומדת בניגוד לבסיס העיוני של דיני הסעדים הזמניים. עוד נטען כי המשיבה פנתה למערערת במטרה לקיים את התחייבותה על פי פסק הדין, אך המערערת לא שיתפה עמה פעולה וכי יש בכך כדי להביא לדחיית הבקשה. לעניין מאזן הנוחות נטען כי קבלת הבקשה עלולה להטיל על המשיבה קשיים פיננסיים בהתחשב בכך שדירה מס' 10 היא אחת מחמשת דירות הפרויקט. כן נטען כי קבלת הבקשה צפויה להביא להתארכות העבודות בפרויקט באופן שעלול להביא את המשיבה לכדי הפרת חוזה מול שאר דיירי הבניין.

8.

לאחר עיון בבקשה ובתגובת המשיבים הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לסעד זמני להידחות.

9.

בחינת מאזן הנוחות מעלה כי אין כל הצדקה למתן הסעד הזמני המבוקש ואין בטענות המערערת כדי להטות את הכף לטובתה. המערערת מבקשת לאחוז את החבל בשתי קצותיו. מבקשתה ומתגובת המשיבה עולה שהיא כלל אינה מעוניינת לממש את זכותה לדירה מס' 10 (בכפוף לאמור בפסק דינו של בית משפט קמא) בעת הנוכחית. כל שהיא מבקשת הוא למנוע מהמשיבה למכור את דירה מס' 10 עד לאחר ההכרעה בערעורה כמעין "תעודת ביטוח". עצם העובדה שערעורה של המערערת תלוי ועומד לא הייתה צריכה לעכב אותה מלפעול למימוש פסק דינו של בית משפט קמא בכל הנוגע לדירה מס' 10. זאת מכיוון שכפי שנקבע בהחלטה שניתנה בבקשה הקודמת, ככל שתזכה המערערת בערעורה היא תהא זכאית לפיצוי בגובה ההפרש בין השווי של דירה מס' 9 לזה של דירה מס' 10. משבחרה המערערת משך מזה למעלה משנה שלא לפעול למימוש פסק דינו של בית משפט קמא, אין כל הצדקה להיענות לבקשתה כיום. לא נטען כי למערערת יש זיקה ייחודית לדירה מס' 10, אשר מעולם לא הייתה דירת המגורים שלה. על כן ככל שערעורה ידחה, טענותיה כנגד המשיבה בכל הנוגע לזכאותה לדירה מס' 10 יישמרו לה, גם אם הדירה עצמה תימכר בטרם יוכרע הערעור.

אציין כי אמנם בתגובת המשיבה לבקשה הקודמת היא טענה שאין לתת למערערת סעד זמני בנוגע לדירה מס' 9 מכיוון שהיא ממילא מחויבת לשמור למערערת את דירה מס' 10. משמעות הדבר היא לכאורה שהמשיבה מכירה בכך שעליה לשמור למערערת את דירה מס' 10. ואולם המשיבה צירפה לתגובתה לבקשה הנוכחית חלופת מכתבים ומיילים ממנה עולה שהיא פנתה למערערת במטרה להסדיר את הערכת שווי ההפסד שנגרם לערכה של דירת המערערת הנוכחית על מנת לקדם את מימוש פסק הדין בכל הנוגע לדירה מס' 10 אך המערערת דחתה כאמור פניות אלה (המערערת לא הזכירה ולא צירפה את המכתבים האלו לבקשתה לסעד זמני). מחלופת המכתבים מצטיירת תמונה לפיה המערערת לא ששה לקדם את העברת דירה מס' 10 לבעלותה. היא גם לא טענה שהיא מעוניינת לעשות זאת, אלא רק שהיא מבקשת כי דירה מס' 10 תשמר לה למקרה שתפסיד בערעור. משכך, עמדתה של המשיבה בבקשה הקודמת לא צריכה להשפיע על התוצאה בבקשה זו לרעתה.

10.

אשר על כן, בקשת הסעד הזמני נדחית. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 3,000 ₪.