ע"א 2387/18 שושנה בירמן נ. ט.ס.א.ר. בע"מ

בקשה למתן סעד זמני האוסר על ביצוע דיספוזיציה בדירה, במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ג' גינת ) בת"א 47476-12-17 מיום 18.3.2018.

1.

המבקשת היא בעלת דירה בבית משותף בחיפה, שדייריו התקשרו עם המשיבה בהסכם לביצוע פרויקט תמ"א 38 בבניין (להלן: ההסכם ). במסגרת זו, נחתם ביום 18.6.2015 הסכם בין המבקשת למשיבה, בו התחייבה המשיבה כלפי המבקשת "בהתחייבות בלתי חוזרת, בלתי מותנית ובלתי ניתנת לביטול, לחתום על הסכם מולה למכירת דירה רגילה בקומה הששית, הפונה לכיוון דרום בבית המשותף..." (ההדגשה הוספה – י"ע), וזאת בתמורה ל מחיר שיתקבל ממכירת דירתה הנוכחית בבית המשותף.

בין הצדדים התגלעה מחלוקת בנוגע לדירה הספציפית שהמבקשת אמורה לקבל במסגרת ההסכם, בשל העובדה כי בבניין המשותף המשודרג נבנות דירות בשני גדלים שונים. המבקשת טענה כי היא זכאית לקבל "דירה גדולה" בעוד שהמשיבה טענה כי דירה "רגילה" משמעה דירה מהסוג שקיבלו יתר הדיירים בהסכם – שאיננה אחת משתי הדירות הגדולות שנבנות בבניין.

2.

במסגרת תביעתה לבית משפט קמא, עתרה המבקשת ביום 25.12.2017 למתן צו מניעה זמני שיאסור על דיספוזיציה בדירה הגדולה שלטענתה היא זכאית לה בהסכם (להלן: דירה 9 ). בהסכמת הצדדים, ולאור הודעת הנתבעת כי נוכח לוח הזמנים לביצוע הפרוייקט ממילא לא תבוצענה בזמן הקרוב עסקאות הנוגעות לדירה 9, הוסכם כי בית משפט קמא ידון בהליך העיקרי במקום לדון בבקשה לסעד הזמני.

3.

בפסק דין מיום 18.3.2018 דחה בית משפט קמא את תביעת המבקשת, ועל כך נסב הערעור שהוגש לבית משפט זה.

לצד ערעורה, הגישה המבקשת בקשה למתן סעד זמני שיאסור על עשיית דיספוזיציה בזכויות שבדירה 9 עד להכרעה בערעור. לטענתה, אי-מתן הסעד הזמני יביא לכך שהמשיבה תפעל למכירת הדירה מושא המחלוקת, שאז יתרוקן הערעור מתוכן וייגרם לה נזק כבד ובלתי הפיך. זאת, לשיטתה, לעומת הנזק המזערי שייגרם למשיבה אם יינתן הצו, באשר המשיבה יכולה למכור 4 דירות נוספות בפרויקט מלבד דירה 9.

4.

דין הבקשה להידחות.

"מקבילית הכוחות" הנוהגת בבקשות לעיכוב ביצוע ידועה, ואיני רואה להרחיב בנושא או להידרש לסיכויי הערעור, שכן די לענייננו בשיקולי "מאזן הנוחות".

ברגיל, כאשר מדובר בדירת מגורים, הנטייה היא לשימור המצב הקיים, מאחר

שדירת מגורים היא נכס ייחודי אליו קיימת לרוב גם זיקה אישית. לא זה המצב שבפנינו. בבקשה דכאן ציינה המבקשת כי עלולים להיגרם לה נזקים ממכירת הזכויות בדירה 9 טרם ההכרעה בערעור, אך לא נטען כי קיימת לה זיקה ייחודית לדירה, אשר מעולם לא הייתה דירת המגורים שלה. כפי שעולה מהודעת הערעור, זכותה של המבקשת לדירה קמה מכוח התחשבנות עסקית בין בנה של המבקשת לבין המשיבה, כך שמדובר במאזן נוחות שבשני צדיו ניצבים האינטרסים הכלכליים של הצדדים.

בשלב זה, נראה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה. כפי שנטען על ידי המשיבה, ממילא היא מנועה מלמכור דירה נוספת בבניין המשותף (הדירה לגביה הוכרע בפסק דינו של בית משפט קמא כי היא זו שהובטחה בהסכם; להלן: דירה 10 ), כך שמתן הצו משמעותו "הקפאה" של 40% מהמכירות בפרויקט, מה שעלול להביא להקפאת פרויקט הבנייה כולו. מנגד,

נראה כי הנזק שעלול להיגרם למבקשת אם וככל שתיעשה דיספוזיציה בזכויות הוא כגובה ההפרש שבין ערך דירה 9 לערך דירה 10, הפרש שניתן לפיצוי כספי אם תזכה המבקשת בערעורה.

8.

לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית. צו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 21.3.2018 – מבוטל.

המבקשת תשא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪.