ע"א 24/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ. מנהל מס

השופט א' גרוניס:

1.המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי בחיפה ערעור על שומת עסקאות בגין מס ערך מוסף (מע"מ) שהוצאה לה על ידי המשיב. בית המשפט (כבוד השופטת ש' וסרקרוג) דחה את הערעור. מכאן הערעור שבפנינו.

2.המערערת הייתה הבעלים של מספר חלקות קרקע באיזור התעשיה בחוף שמן בחיפה. בסוף שנת 1997 נכנסה לתוקף תוכנית בנין עיר שחלה על מרבית החלקות (להלן - התוכנית). על פי התוכנית שונה יעודן של החלקות מתעשייה לדרך. יצוין, כי שתיים מבין החלקות לא נכללו בגדרה של התוכנית. בשנת 1998 הסכימו המערערת וחברה שפעלה מטעם עיריית חיפה והוועדה המקומית למינויו של שמאי מכריע על מנת שישום את הפיצויים המגיעים למערערת. השמאי המכריע הגיש את שומתו ביום 1.12.98. השומה התייחסה הן לחלקות לגביהן חלה התוכנית והן לשתיים הנוספות. סכום השומה נקבע לסך של 1,721,850 דולר. ביום 18.1.99 פורסמה הודעה לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943. בהמשך, ביום 31.7.01, נעשה הסכם בין עיריית חיפה והוועדה המקומית לבין המערערת בענין תשלום הפיצויים. סכום הפיצויים המוסכם הועמד על סך של 1,721,850 דולר, היינו, כאמור בחוות דעתו של השמאי. עוד נקבע בהסכם, כי הפיצוי יתחלק בצורה הבאה: 90 אחוזים מן הסכום שקבע השמאי ישולמו כפיצוי בגין פגיעה על ידי תוכנית שלא בדרך הפקעה, בהתאם לסעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן - החוק), ואילו היתרה של 10 אחוזים תשולם כפיצוי בגין הפקעת המקרקעין. המערערת שילמה מע"מ אך ורק בגין עשרת האחוזים הנזכרים. המשיב הוציא שומת עסקאות בה דרש תשלום מע"מ בגין מלוא סכום הפיצויים. כאמור, בית המשפט המחוזי דחה את ערעורה של המערערת וקבע, כי עליה לשלם מע"מ בגין סכום הפיצויים המלא. דעתנו כדעתו של בית משפט קמא.

3.המערערת מציגה את ערעורה כערעור בשאלה עקרונית והיא, האם יש לשלם מע"מ בשל פיצוי המשולם בגין פגיעה על ידי תוכנית שלא עקב הפקעה. לשיטתה, יש להבחין בין הפיצוי האמור לבין הפיצוי המשולם בגין ההפקעה, אשר אך לגביו יש לשלם מע"מ. אכן, שאלה זו הינה שאלה מעניינת. אולם, נסיבות המקרה אינן מצריכות התייחסות לשאלה האמורה. כפי שראינו, בגדר החלקות בגינן קיבלה המערערת כספים נכללו אף חלקות שלא בא זכרן בתוכנית. משמע, המערערת קיבלה סכומי כסף שבשום מקרה לא ניתן להגדירם כפיצויים לפי סעיף 197 לחוק. אף לא נעשה כל ניסיון להוכיח מהו אותו חלק בפיצוי הכולל המיוחס לשתי החלקות שלא נכללו בתוכנית. יתרה מזו, כפי שעולה מחוות דעתו של השמאי, הפנייה אליו לעריכת שמאות נעשתה על מנת שיקבע את "פיצויי ההפקעה". אף בחוות דעתו חזר וכתב השמאי, כי השומה עוסקת ב פיצויי הפקעה . אין זכר בשומה לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק. כלומר, מן השומה עצמה לא ניתן לדעת שכוללת היא פיצויים בגין פגיעה על ידי תוכנית שלא בדרך הפקעה. ממילא, אין אבחנה בחוות הדעת בין פיצויים מן הסוג האחד לבין פיצויים מן הסוג האחר. עניין נוסף שיש להזכירו נוגע לתצהיר של השמאי שצורף לערעורה של המערערת בפני הערכאה דלמטה. בתצהירו כותב השמאי, כי הפיצויים שבשומה כוללים מרכיב של ירידת ערך בשל שינוי היעוד ומרכיב נוסף בשל עצם ההפקעה. בהמשך כותב השמאי, כי לפי הפסיקה והנוהג השמאי מקובל להעריך מקרקעין שיעודם דרך בשווי שבין 0 אחוז לבין 10 אחוזים משווים המלא לפי יעודם הקודם. עם זאת, בתצהיר אין שום התייחסות למקרה הקונקרטי. במילים אחרות, אין אמירה של השמאי כי במקרה זה יש לייחס 90 אחוזים מן הסכום הכולל שבשומתו לפיצויים לפי סעיף 197 לחוק. לא יכול להיות ספק שבנתונים שציינו היה על המערערת להוכיח, למצער, מהו אותו מרכיב בסכום שקיבלה אשר מתייחס לפיצויים בשל פגיעה על ידי תוכנית שלא עקב הפקעה. הוכחה כאמור לא הובאה. רק במצב בו הייתה מובאת הוכחה כאמור, היינו נדרשים לשאלה העקרונית אותה ביקשה המערערת להניח לפתחנו.

4.סיכומו של דבר הוא שלאור נסיבות הענין צדקה הערכאה הדיונית משקבעה, כי על המערערת לשלם מע"מ בגין הפיצוי כולו. הערעור נדחה. המערערת תישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של 30,000 ש"ח.