ע"א 2441/08 פנחס ברויט נ. דב זהבי

1.

לפני בקשה מטעם המשיב לסילוק הערעור על הסף, בקשה אשר הוגשה ביום 30.4.08. עניינו של ההליך בהשגה על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (מפי כב' השופט נ' ישעיה) מיום 30.12.07, בה"פ 974/07 ובה"פ 1037/07 (להלן: פסק הדין), במסגרתו הוחלט לאשר את פסק הבוררות שניתן בין הצדדים ולדחות את בקשת המערער לביטולו, וזאת עקב אי הגשת סיכומי המערער. ביום 3.1.08 הגיש המערער בקשה לביטול פסק הדין, בטענה כי סיכומי המשיב כלל לא הומצאו לו, אולם בהחלטה מיום 29.1.08 דחה בית המשפט קמא את הבקשה בשל אי צירוף תצהיר המערער לבקשתו. ביום 24.2.08 הגיש המערער בקשה חוזרת לביטול פסק הדין, ועקב תקלה מזכירותית נאלץ לטענתו להגישה שוב. ביום 13.3.08 החליט בית המשפט קמא לדחות את הבקשה (השנייה), בנמקו כי הוא אינו משמש ערכאת ערעור על החלטותיו שלו. ביום 16.3.08 הגיש המערער את ההליך שבכותרת, ומכאן הבקשה שלפני.

2.

לטענת המשיב, יש לדחות את הערעור על הסף, שכן הערעור הוגש בהעדר בקשה למתן רשות ערעור ולאחר שחלף המועד להגשתו. לטענתו, היות וההליך שהוגש נסוב על עניין שבבוררות, היה על המערער להגישו כבקשת רשות ערעור, תוך 30 ימים מעת שהומצאה לו ההחלטה. המשיב טוען כי מהתצהיר שצירף המערער לכתב ערעורו עולה כי החלטת בית המשפט קמא מיום 29.1.08 הומצאה לו ביום מתן ההחלטה. לפיכך, ההליך הוגש רק בחלוף 46 ימים מיום ההמצאה, ומכיוון שלא צורפה לו בקשה להארכת מועד, דינו להידחות על הסף, אף אם היה מ דובר בערעור בזכות. עוד טוען המשיב כי אין לראות את הבקשה החוזרת לביטול פסק הדין כדוחה את המועד להגשת הערעור, שכן אחרת כל בעל דין יוכל לדחות באופן מלאכותי את המועדים שנקבעו בדין על ידי הגשת בקשות חוזרות ונשנות.

3.

המערער מתנגד לבקשה. לטענתו, החלטת בית המשפט קמא מיום 29.1.08 הומצאה לו ביום 4.2.08, ועל כן, מניין הימים להגשת ההליך מתחיל לא לפני אותו היום, "ואף סביר יותר" (כדבריו) שמתחיל רק ביום 14.3.08, בו הומצאה לו החלטת בית המשפט קמא מיום 13.3.08, בבקשת הביטול השנייה במספר. זאת, שכן לטענתו, הבין מאותה החלטה

כי ניתנת לו רשות לערער כאמור בתקנה 196 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). עוד טוען המערער כי אלמלא העיכוב שנגרם כתוצאה מאובדן בקשתו החוזרת לביטול פסק הדין מיום 24.2.08 היה בידו להגיש את ההליך כבקשת רשות ערעור תוך 30 ימים. בשל כך, טוען המערער, כי אם יימצא כי טעה בסיווג ההליך, יש לאפשר לו להגיש בקשת רשות ערעור ולהאריך את המועד להגשתה.

4.

לאחר עיון בחומר שלפני, נחה דעתי כי דין הבקשה לסילוק על הסף, להידחות. יאמר מיד, כי ההשגה על החלטת בית המשפט קמא היתה צריכה להתברר מלכתחילה כבקשת רשות ערעור, וזאת נוכח הוראות סעיף 38 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. ממילא עמדו למערער 30 ימים להגשת בקשה זו. בשל בקשת הביטול של פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, מוארך מועד זה כאמור בתקנה 398א(א) לתקנות, עד למתן החלטה בבקשת הביטול (4.2.08). ממועד זה לכל המאוחר החל מניין הימים להגשת בקשת רשות הערעור, ולא ממועד מתן ההחלטה בבקשה השנייה לביטול פסק הדין, בקשה עליה לא חלה עוד בנסיבות המקרה תקנה 398א(א) הנזכרת. איחורו של המערער עומד אפוא על 11 ימים. עליו להראות "טעם מיוחד" לאיחורו. אכן, הטעם שהביא המערער לאיחורו זה אינו מן המובהקים – לא הטעם לפיו יש למנות את המועד מן ההחלטה בבקשה השנייה לביטול פסק הדין; ולא הטעם – לו לא מצאתי בסיס – לפיו ניתנה למערער רשות ערעור על-ידי בית המשפט קמא. למרות זאת, מצאתי לנכון לדחות הבקשה שלפני, ולאפשר המשך בירור ההליך. ההחלטה בבקשת הביטול נתקבלה שלא במעמד בעלי הדין וממילא המשיב לא יכול היה להסתמך עליה. מעבר לכך, היה ברור למשיב כי המערער אינו משלים עם פסק הדין ויש בפיו טענות לעניין אי המצאת הסיכומים לידיו. לבסוף, נראה בעיקר כי סיכויי ההליך טובים ולכל הפחות מצריכים בירור הטענות לגופן, שעה שכל תוצאה אחרת תביא לחשש מכך שלמערער לא ניתן יומו, אם בערכאה הראשונה ואם בערעור.

5.

הנה כי כן, דין הבקשה לסילוק על הסף להידחות. עם זאת, בשל הטורח שנגרם למשיב בהליך זה, ישא המערער בשכר טרחת עורך-דין של המשיב בסך 2,000 ₪. סכום זה ישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום ההחלטה ועד התשלום בפועל. בקשת רשות ערעור ערוכה כדין תוגש תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו. הליך הערעור ימחק והפרש האגרה יושב למערער. אשר לערבון, הרי שזה יעמוד על סך של 10,000 ₪. המשיב יוכל להתייחס לבקשה לפטור מערבון (מיום 1.5.08) תוך 10 ימים מעת המצאת החלטה זו. התיק יובא לפני למתן החלטה בעניין זה עם קבלת התגובה או חלוף המועד, לפי המוקדם.