ע"א 2470/02 ציון חסיד נ. עוזי רחמים

1.המשיבים ביצעו עבור המבקשים עבודות בניה בירושלים ובמודיעין. מחלוקות שהתעוררו בין בעלי הדין הועברו להכרעת בורר שנתן פסק בוררות לפיו חויבו המבקשים לשלם למשיבים סכומים שפורטו בפסק. בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופטת מ' שידלובסקי-אור), בפסק דינו מיום 13.2.02, דחה את בקשתם של המבקשים לבטל את פסק הבוררות ואישר את הפסק.

המבקשים ביקשו להרשות להם לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

2.טענתם הראשונה של המבקשים מושתתת על הוראת סעיף 24(3) לחוק הבוררות תשכ"ח1968- (להלן - "חוק הבוררות"). לגירסתם התעלם הבורר מהוראות מפורשות בהסכם הבוררות ופעל בניגוד להן. הדבר עולה מאמירות וקביעות של הבורר בפסק הבוררות שמהן עולה, בין היתר, כי הבורר לא עיין במסמכים שבהם היה עליו לעיין וכן "המציא עובדות וסכומים ומספרים ותשלומים אשר לא נטענו על ידי הצדדים". טענתם השניה מושתתת על הוראת סעיף 24(6) לחוק הבוררות. לענין זה טוענים הם כי הבורר לא נימק את פסקו אף על פי שבפסק הבוררות הותנה על כך בפירוש.

3.לא מצאתי ממש בהשגותיהם של המבקשים. אכן, בהקדמה לפסק הבוררות ציין הבורר ש"על אף שניתנה לו אפשרות שלא לנמק את החלטותי, לא עשיתי זאת. נימקתי את המסקנות העיקריות". באמירה שברישא שגה הבורר כי בהסכם הבוררות נאמר בפירוש ש"הבורר ינמק את פסיקתו", אולם משנימק, בסופו של דבר, את פסקו יצא ידי חובתו ואין בשגגתו כדי לפסול את הפסק. אשר להנמקה לגופה עמד בית המשפט המחוזי על הזמן הרב שנמשכו הדיונים בבוררות, על כך שהבורר ביקר במקום וצפה בקלטות וידיאו. כמו כן, סמך בית המשפט את ידיו על הצהרתו של הבורר בהקדמתו לפסק לפיה עיין בכל החומר שהוגש לעיונו, שאותו פירט, וקבע שעל פי חומר זה נימק הבורר את פסקו כהלכה.

אין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט המחוזי בענין זה. משהצהיר הבורר מה שהצהיר בדבר עיונו בראיות עומד הוא בחזקתו שעיין בכל החומר שהובא לפניו וכל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, יש לקבל את דבריו. יתר על כן, אפילו חייב בורר לפי הסכם הבוררות לנמק את פסק הבוררות אין בכך כדי לחייבו להתייחס בפסקו בנפרד ובמפורש לכל ראיה וראיה שהובאה במהלך הבוררות ולעמוד בנפרד ובמפורש על כל טענה וטענה שנטענה. אפילו בית משפט - החייב בהנמקה מכוח הוראת תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 - אינו חייב לפרט עד כדי כך, ובורר לא כל שכן. על כך נאמר, לענין חובתו של בית משפט לנמק את פסק דינו:

"תקנה 215 [תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי דהיום - י' ט'], כי פסק הדין בתובענה מוגנת יכיל הרצאה תמציתית של הענין, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה. - - - אולם אין ללמוד מן האמור בתקנה 215, כי מחובתו של בית המשפט להתייחס לכל תג ותג מטענותיהם של בעלי הדין, וכי ההכרעה תיחשב לפגומה, אם בית המשפט יראה לפסוח על דיון בטענה, שאינה בעלת השלכה על ההכרעה. תקנה 215 מפנה כזכור אל 'העובדות המהותיות ' ואל השאלות אשר 'עמדו להכרעה', ובידי בית המשפט שיקול הדעת כדי לסנן ולנפות בין התבן לבר, בין העיקר לטפל, ורשאי שלא להיגרר, למשל, אחרי כל טיעון, שנבלע ממילא ברעהו, שהוא מרחיק לכת הימנו, כפי שאינו חייב גם לדון במפורש בהכרעתו בכל טיעון, המושמע לשם תפארת הטיעון בלבד, אך אשר אין בו מאומה לגוף השאלות המהותיות העומדות להכרעה. אם ניטול מבית המשפט את הכוח לסנן את הטיעון ולהתייחס בהכרעתו אך ורק לשאלות הנראות לו מהותיות ורלוואנטיות, לא ייתמו הדיונים, והדברים מובנים" [ההדגשות במקור - י' ט'] (דברי הנשיא מ' שמגר בע"א 84,89/80 קאסם נ' קאסם , פ"ד ל"ז (3) עמ' 60, 70).

אם בית משפט כך, בורר על אחת כמה וכמה.

4.הבקשה להרשות ערעור נדחית.