ע"א 2499/09 פראנס ישראל שותפות נ. זאניק וואליד

1.

המבקשות החלו להפיץ בעיר אילת עיתון לדוברי השפה הצרפתית במתכונת דומה לעיתון שהפיצה המשיבה. זו האחרונה הגישה בעקבות כך תביעה רחבת היקף הכוללת טענות שונות מתחום הקניין הרוחני. במסגרת פסק-דין שניתן בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, נדחו מרבית טענותיה של המשיבה, אולם בסופו של יום חויבו המבקשות לשלם לה סכום של 40,000 ש"ח בגין שתי הפרות של זכויות יוצרים, וכן סכום של 20,000 ש"ח הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

2.

המבקשות, אשר הגישו לבית משפט זה ערעור על פסק הדין, עותרות לעכב את ביצועו וההליכים בהם החלה המשיבה נוקטת בלשכת ההוצאה לפועל. לטענתן, התביעה שהגישה המשיבה הייתה על סכום של למעלה ממיליון ש"ח, אולם היא לא שילמה את מלוא האגרה הנדרשת, ומכאן, שאין לחייבן להשיב לה את סכום האגרה; מרבית התביעה שהגישה המשיבה הייתה תביעת סרק שהתבססה על טיעונים חסרי שחר, ולכן לא היה מקום להשית עליהן את עלויות שכר הטרחה; מרבית טענותיה של המשיבה נדחו, ועל כן אין לראות את המבקשות כמי שהפסידו במשפט, ולא חלה עליהן חובה לפצות את המשיבות בגין שכר הטרחה שהוציאו; ולבסוף, העיתון שהפיצו הכיל בעיקרו מודעות פרסומת, שנוסחו על ידי המזמינים והיו שייכות להם, ולכן טענות הקניין הרוחני אשר התקבלו בערכאה קמא משוללות יסוד.

3.

המשיבה מתנגדת לבקשה ובתשובתה היא טוענת, כי הבקשה לוקה בשיהוי, באשר היא הוגשה למעלה מחודש וחצי לאחר מתן פסק-הדין. עוד היא טוענת, כי הבקשה אינה אלא ניסיון להשתמט מקיום החיובים שבפסק הדין. נוסף על כך טוענת המשיבה, כי סיכויי הערעור של המבקשות נמוכים, מאחר שהוא מבוסס על טענות זניחות ועל השגות על ממצאים שבעובדה. לבסוף, נטען כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשות, מאחר שלא הצליחו להוכיח כי המשיבה לא תוכל להשיב לידיהן את הכסף במידה שתידרש לעשות כן, והדברים אמורים ביתר שאת נוכח העובדה שעד היום עמדה המשיבה בכלל התחייבויותיה הכספיות כלפיהן.

4.

לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה. הלכה היא, כי הגשתו של ערעור אינה מהווה עילה מספקת לעיכוב ביצועו של פסק-דין (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), והנטל לשכנע אחרת מוטל על המבקש, ומבוסס על סיכויי ערעורו להתקבל כמו גם על מאזן הנוחות שבינו לבין בעל דינו (ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד

השומה , פ"ד נ(5) 403 (1997). במקרה זה, נראה כי סיכויי הערעור להתקבל אינם גבוהים, מאחר שהכרעתה של הערכאה קמא התקבלה לאחר דיון מעמיק ועל בסיס ממצאים שבעובדה – בהם, כידוע, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. כמו כן, לא הוכח כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשות, הואיל ומדובר בחיוב כספי בסכום לא גדול, ואין בפני ראיה לתמוך בטענה לפיה תתקשה המשיבה להשיב סכום זה ככל שהערעור יתקבל.

אי-לכך, הבקשה נדחית. המבקשות תישאנה בשכר טרחת באי-כוחה של המשיבה בבקשה זו, בסכום של 3,500 ש"ח.