ע"א 2530/19 מיה סופר נ. מדינת ישראל

1.

הערעור שבפנינו נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את תביעת הנזיקין של המערערים נוכח כתב ויתור שנחתם על ידם.

2.

כתב הויתור איננו מסוייג ומדבר בעד עצמו, ויתכן כי ניתן היה לדחות את התביעה על הסף אך בהסתמך על המסמכים.

למרות זאת, בהינתן ההלכות לגבי דחייה על הסף, שמע בית משפט קמא עדויות של עדים שהובאו על ידי המערערים, כך שפסק דינו מבוסס הן על המסמכים, הן על התרשמותו הישירה מהעדים והן על כך שעדים רלוונטיים ביותר לא הובאו על ידי המערערים לעדות (כך, לא הובא לעדות עורך הדין בפניו חתמו המערערים על כתבי הויתור).

3.

פסק דינו של בית המשפט מעוגן במסמכים ובראיות שהובאו בפניו, וכידוע אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ומהימנות.

אנו מאמצים אפוא את פסק הדין מכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

אשר על כן, הערעור נדחה. אין צו להוצאות.