ע"א 2544/13 נאהד חדיג'ה נ. אייל קינן ,עו"ד

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"א 33025-11-11, כבוד השופטת א' כהן ) מיום 18.3.2013.

2.

בפסק הדין קבע בית המשפט כי כונס הנכסים של חברת סולו מסחר בינלאומי ושירותי הובלות בע"מ (היא המשיבה 2, להלן: החברה ) רשאי להתקשר בשם החברה ובשם המבקשת עם קונה בהסכם למכירת זכויות במקרקעין, וכן למכירת מרבית תיק החייבים של החברה. יצוין כי המבקשת היא אמו של בעל המניות בחברה, ובעלה ניהל את החברה. בית המשפט דחה את טענות המבקשת בדבר פגמים פרוצדוראליים שנפלו בהמצאת כתבי בי-דין לידיה. כמו כן נדחו טענותיה לעניין חתימתה על כתב ערבות לחברות שבהליך הפירוק. זאת, הן מאחר שהיה עליה להעלות טענות אלו במועד של מתן צו הכינוס, והן לגופן. בנוסף נדחו טענותיה לעניין זכותה לפדות את הנכס.

3.

המבקשת הגישה ערעור על פסק הדין, ובד בבד עימו הגישה את הבקשה שבפניי. במסגרת זאת, טוענת היא כי סיכויי הערעור טובים, מאחר שלבית המשפט המחוזי כלל לא הייתה סמכות לדון בנכס, ומאחר שאין מדובר בנכס השייך לחברה שבפירוק. עוד טוענת היא כי נפלו שורת פגמים בהליך מכירת הנכס. בהמשך לכך, טוענת היא שמאזן הנוחות נוטה לטובתה, שכן אם יתקבל ערעורה לאחר מכירת הנכס לא יושב הוא לידיה וישנו חשש כי לא תוכל לקבל החזר בגין ההפסד שנגרם לה.

4.

המשיבים מתנגדים לבקשה.

5.

המשיבות 6-3 סומכות ידיהן על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתן, מדובר בניסיון סרק לעיכוב נוסף של הליכי מימוש המשכנתא על הנכס, ששועבד לטובת חובה של החברה. בהמשך לכך, טוענות הן כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר. במסגרת זאת, לטענתן אין בסיס לטענות המשיבה בדבר אי המצאת החלטות בית המשפט לידיה. עוד טוענות הן כי סיכוי הערעור נמוכים, מאחר ולבית המשפט המחוזי הייתה הסמכות לתת את החלטתו, וכן מאחר שכונס הנכסים פעל כדין. לעניין הטענה כי למבקשת זכות לפדות את הנכס, טוענות הן כי זו נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי מאחר שלא הועלתה במועד, וכי ממילא, בית המשפט קבע כממצא עובדתי שלא הוכחה יכולתה של המבקשת לפדות את הנכס בפועל. לעניין מאזן הנוחות טוענות הן כי לא הוכח שהמבקשת לא תוכל לגבות מהן את הסכום שהתקבל בשל מכירת הנכס במידה שיתקבל ערעורה. בהקשר זה מציינות הן כי אין מדובר בדירת מגורים או בנכס בעל זיקה אישית מיוחדת למבקשת. עוד טוענות הן כי עיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט עלול לגרום להן נזק בלתי הפיך. זאת, מאחר שדחיית מועד מימוש הרכישה עלולה להביא לכך שהקונה ייסוג ממנה. במסגרת זאת, מבקשות הן כי ככל שתתקבל הבקשה, ייקבעו ערובות מתאימות להבטחת החוב כלפיהן.

6.

המשיב 1, הוא כונס הנכסים, מתנגד אף הוא לבקשה, מטעמים דומים. אף הוא מציין כי הקרקע שבמוקד הדיון משמשת כקרקע חקלאית ואינה משמשת למגורים.

7.

המשיב 7, הוא הקונה, לא הגיש תגובתו לבקשה, אף שההחלטה המורה על הגשת התגובה הומצא לידיו עוד ביום 18.6.2013.

8.

לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בבקשה לעיכוב ביצוע על נספחיה, בהודעת הערעור על נספחיה ובתגובת המשיבה, מצאתי כי דין הבקשה להידחות. כידוע, ככלל, הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע פסק הדין שעליו מערערים, והדבר ייעשה רק במקרים חריגים, בהתחשב בסיכויי הערעור ובמאזן הנוחות (ראו ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל-אביב-יפו , פ"ד נ(1) 668, 672 (1996); ע"א 6626/96 בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד השומה , פ"ד נ(5) 403 (1997)). לכך יש להוסיף כי כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע של חיוב כספי, תגבר הנטייה שלא לעכב את ביצועו של פסק הדין (ראו: ע"א 2408/13 רוטמן נ' פלאפון תקשורת (30.5.2013); ע"א 6593/12 מנאר ייעוץ כלכלי והשקעות בע"מ נ' חאמיסי (23.9.2012)).

9.

במקרה הנוכחי, מצאתי כי סיכויי הערעור אינם גבוהים במידה המצדיקה את עיכוב ביצועו של פסק הדין. פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס על ממצאי עובדה, בהם ככלל לא תתערב ערכאת הערעור. בהמשך לכך, נראה על פניו שסיכויי הערעור ביחס לקביעותיו המשפטיות של בית המשפט המחוזי, לעניין סמכותו ולעניין המועד הראוי להעלאת טענות המבקשת, אינן גבוהות. כמו כן, לא מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. מדובר בנכס שאינו נכס "אישי" כדירת מגורים (ואף אם במקרים מסויימים יהיה מקום לראות בקרקע חקלאית כנכס אישי, כל טענה לזיקה מיוחדת בין המבקשת לקרקע לא הועלתה). כמו כן, לא הוצגו ראיות התומכות בטענה כי ככל שיתקבל הערעור יהיה קושי בגביית הכספים מהמשיבות 6-3. מנגד, נראה כי עיכוב הליך המכירה יכול לפגוע בצורה ממשית ביכולת של הנושות לגבות את החוב כלפיהן.

10.

סוף דבר, הבקשה נדחית. המבקשת תישא בשכר טרחת עורכי דינם של המשיב 1 בסכום של 2,500 ש"ח, ושל המשיבות 3-6 במשותף בסכום של 2,500 ש"ח.