ע"א 2601/18 כיכר השבת בע"מ נ. מנהל מס ערך מוסף ירושלים

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' דורות ) בע"מ 24158-02-17 מיום 25.2.2018, לפיה נפסקו לזכות המערערת הוצאות ושכר טרחה בסך 5,000 ש"ח. זאת לאחר שהמשיב ביטל את השומה שהוציא למערערת, בראשית הליך הערעור שהגישה המערערת על השומה ומבלי שהתקיים דיון בערעור. בית המשפט המחוזי נימק את החלטתו בעניין סכום ההוצאות ושכר-הטרחה שפסק בכך שההליך הסתיים בשלב מוקדם וכן בכך שלא צורפו לבקשה הסכמי שכר-הטרחה של עורכי-הדין ושלא ניתן פירוט מספיק לסכומים ששולמו בפועל לעורכי-הדין ולרואי- החשבון.

הטעם הראשון שציין בית-המשפט קמא מקובל עלינו בהחלט. אכן, כעניין שבמדיניות משפטית ככלל מן הראוי לעודד סיום הליכים מחוץ לכותלי בית המשפט תוך חסכון במשאבים ובזמן שיפוטי וככל שיוקדם כן ייטב.

ואולם, באשר לטעם השני נפלה טעות בהחלטה שכן בניגוד לאמור בהחלטה המערערת הציגה תצהיר וכן חשבוניות בדבר ההוצאות שהוצאו. טעות זו יורדת לשורש ההנמקה ומצדיקה התערבות.

שאלה אחרת היא האם כל ההוצאות שפורטו הן אכן הוצאות שיש להביאן בחשבון לצורך פסיקת הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בהליך הערעור על השומה.

בחנו את החשבוניות ורובן מתייחסות גם לגישת המערערת לשלב ההשגה.

כמו כן, אין חולק שהמערערת הסתייעה בשירותיהם של שני רואי-חשבון ושלושה עורכי-דין לצורך התמודדות עם השומה שהוצאה לה ובאסמכתאות שהוצגו המערערת אינה מבחינה בין הוצאות שהוצאו לצורך הליך הערעור להוצאות בשלבים אחרים של ההתדיינות בין המערערת למשיב. אך גם אם נניח לטובת המערערת כי הוצאות אלה לפחות בחלקן שירתו אותה גם לצורך הערעור לביסוס עמדתה בו, כבר נפסק כי פסיקת הוצאות ראליות היא "נקודת מוצא בלבד. אין היא נקודת סיום, שכן על היושב בדין לבחון את שיעור ההוצאות הנטען ולבדוק אם המדובר בהוצאות סבירות, מידתית והכרחיות לניהול ההליך בהתחשב בכלל נסיבות העניין" (בג"ץ 891/05 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' הרשות המוסכמת למתן רשיונות

יבוא – משרד התעשיה והמסחר , פסקה 19 (30.6.2005)).

בחינה של שיעור ההוצאות במקרה דנן על פי אמות-המידה האלה ובהינתן העובדה שהליך הערעור בפני בית המשפט קמא הסתיים כבר בראשיתו, מובילה אותנו למסקנה כי מיעוט ההוצאות ושכר-הטרחה שנפסק למערערת מצדיק התערבות במקרה הנדון אך בשום אופן לא בהיקף הנטען והנדרש על ידי המערערת.

אנו מקבלים, איפוא , את הערעור במובן זה שסכום ההוצאות ושכר-הטרחה שזכאית לו המערערת יעמוד על סך של 20,000 ש"ח חלף הסך של 5,000 ש"ח שנפסק על ידי בית המשפט קמא.

אף שהערעור התקבל לא ראינו לפסוק הוצאות ושכר-טרחה בערעור שבפנינו. זאת בהינתן העובדה שניתן היה לסיים את הערעור על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 וזאת בסדרי הגודל שפסקנו לבסוף. המשיב הסכים לכך אך המערערת עמדה על מתן פסק דין שלא על דרך הפשרה וזאת בלא שהייתה לכך הצדקה בנסיבות העניין ותוך שהמחלוקת בשלב הערעור שבפנינו יצאה מכל פרופורציה.