ע"א 2647/10 שירותי בריאות כללית נ. בר הס

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט בדימוס א' רזי), לפיו חויבה המבקשת לשלם, בין היתר, סך של 1,339,093 ש"ח בגין נזקי גוף שנגרמו למשיבה 1 עקב כך שנולדה עם מום בידה.

2.

מפסק-דינו של בית המשפט המחוזי עולה כי המשיבה 1 נולדה בשנת 1997 עם מום- חסר של ארבע אצבעות בכף היד. המום נגרם, כמעט באופן ודאי, בשל שירכה ששוטטה בחלל מי השפיר. במהלך הריונה של אמה של המשיבה 1 בוצעו מספר בדיקות, בכלל זה סקירת מערכות העובר בסוף השליש הראשון של ההיריון שנערכה על-ידי המשיבה 2, ובדיקות אולטרסאונד שבוצעו על-ידי המבקשת. המשיבה 1 הגישה תביעה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד המבקשת והמשיבה 2.

ביחס לאחריותה של המבקשת לנזקיה של המשיבה 1, נקבע כי בדיקת האולטרסאונד שבוצעה בשבוע ה-20 להריון על-ידי המבקשת לא כללה את סקירת הגפיים של העובר ולכן קשה לומר שהייתה התרשלות בכך שלא נתגלה ממצא פתולוגי. יחד עם זאת, נקבע כי היה על הרופא המטפל מטעמה של המבקשת להביא לידיעת אימה של המשיבה 1 את מגבלות הסקירה הבסיסית שהרפואה הציבורית מספקת למבוטחיה, וכי קיימת אפשרות לערוך בדיקה יותר מקיפה במגזר הפרטי. הדבר מהווה ביטוי לזכותו של המטופל לקבלת המידע הנחוץ לו כדי שיוכל לקבל החלטה מושכלת אם לבצע את הבדיקה. עוד נקבע כי קבלת המידע בדבר האפשרות לערוך בדיקה מקיפה, היה גורם להוריה של המשיבה 1 לפנות לקבלת בדיקה זו, וכי היה באפשרותה של בדיקה זו לגלות את המום. כמו כן, נקבע כי במידה ומום זה היה מתגלה במועד הוריה של המשיבה 1 היו מפסיקים את הלידה. לפיכך, נקבע כי המבקשת אחראית לנזק שנגרם למשיבה 1 וכי עליה לפצות אותה בסכום בסך של 1,399,093 ש"ח.

המבקשת הגישה בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין לבית המשפט המחוזי. בקשה זו נדחתה הואיל ומדובר בפסק-דין הקובע חיוב כספי אשר אין מקום לעכבו אלא במקרים חריגים. עוד נקבע כי לא הונחה תשתית ראייתית לטענה כי יקשה על המבקשת להיפרע מהמשיבה 1 אם הערעור יתקבל. כמו כן, בית המשפט ציין, לאור עמדת בא-כוח המשיבה 1, כי ממילא חלק ארי מסכום פסק-הדין יופקד בקופת חסכון שתנוהל בנאמנות עד שתגיע המשיבה לגיל בגרות, ולכן לא מתעורר החשש כי לא יהיה ניתן להשיבו.

3.

המבקשת הגישה ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה ולצידו בקשה לעיכוב ביצוע. בבקשה דנן טוענת המבקשת כי סיכויי קבלת ערעורה גבוהים. בכלל זה הדגישה המבקשת כי הורי המשיבה 1 היו מודעים לאפשרות לבצע בדיקה מקיפה יותר, ולכן אין להטיל עליה אחריות לנזקיה של המשיבה 1 עקב אי גילוי אפשרות זו. כמו כן, משיגה המבקשת בערעורה על קביעות וממצאים שונים של בית המשפט המחוזי במסגרת פסק-דינו, לרבות קביעותיו לגבי הפרקטיקה הנוהגת וחיוניות סקירת המערכות המורחבת. טענה נוספת בפי המבקשת כי היה על בית המשפט לאמוד את הנזק באופן גלובלי בהתאם לעקרון הפגיעה באוטונומיה, להבדיל מפיצויה של המשיבה 1 ביחס להיוולדה ללא המום. לעניין מאזן הנוחות טוענת המבקשת כי אם הערעור יתקבל, לא יהיה בידי המשיבה 1 להשיב את הכספים ששולמו הואיל והיא קטינה, לכן מטבע הדברים היא אינה בעלת מקורות הכנסה.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, הכלל הוא שהגשת ערעור אינה מעכבת את ביצוע פסק-הדין. עיכוב הביצוע יינתן בהתקיימם של התנאים המצטברים הבאים: סיכויי ערעורו הגבוהים של המבקש ומאזן נוחות הנוטה לטובתו, כאשר האחרון הינו תנאי הנגזר, בין היתר, מהקושי בהחזרת המצב לקדמותו אם פסק - הדין ימומש והערעור לאחר מכן יתקבל (ראו: בש"א 8240/96 חנני נ' פקיד שומה חיפה , פ"ד נ(5) 403 (1997); ע"א 7221/01 י.ג. רובינשטיין יצור וסחר בע"מ נ' שובל (נ.י.ב) שווק מוצרים והפצתם בע"מ , פ"ד נו(4) 178 (2002)) . גם אם הייתי מניחה שסיכויי הערעור אכן גבוהים- ואיני קובעת שכך הדבר- הרי לא עלה בידי המבקשת להוכיח כי לא תוכל להיפרע מהמשיבה 1 אם תזכה בערעור. אין בחשש הערטילאי כי המשיבה קטינה ולכן נטולת מקורות הכנסה כדי להצדיק את מתן הסעד המתבקש. זאת בפרט נוכח הוראת בית המשפט המחוזי במסגרת פסק-דינו כי כספי הפיצויים להם זכאית המשיבה 1, בשל הנזקים שנגרמו לה, יופקדו בתוכנית חסכון עד להגיעה לבגרות. לכן נראה כי אם תזכה המבקשת בערעור, לא תתקשה להיפרע מהמשיבה 1.

5.

משאלה פני הדברים, דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובת המשיבה 1, אין צו להוצאות.