ע"א 2648/11 מתתיהו אסייג נ. המאגר הישראלי לביטוח רכב (הפול)

השופט י' עמית :

ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 16.2.2011 (כבוד השופט מנחם רניאל) בת"א 283/07.

1.

המערער והמשיב שכנגד (להלן: המערער ), יליד 17.9.1971, נפגע בתאונת דרכים ביום 8.10.2006 עת רכב על אופנועו במהלך עבודתו. בעקבות התאונה, אושפז המערער למשך 14 יום. ד"ר פריימן, שהתמנה כמומחה רפואי בתחום האורטופדי, העמיד את נכותו הצמיתה המשוקללת של המערער על 34.5%, ו בית משפט קמא אימץ את קביעתו. בנוסף התרשם בית משפט

קמא ישירות מצלקת שנותרה למערער, וקבע כי אין מדובר בצלקת מכוערת במיוחד וכי אין מקום לקבוע בגינה נכות. ד"ר בן אפרים, שהתמנה כמומחה בתחום הנפשי, העמיד נכותו הצמיתה של המערער בתחום זה על 20%, אולם רק מחצית מנכות זו יוחסה לתאונה. המומחה נחקר על חוות דעתו והעריך כי בהנחה שהמערער יחזור לעבודתו שלפני התאונה, הרי שיש להעמיד את נכותו בעקבות התאונה על 5% בלבד. עם זאת, מאחר שיכולתו להתמיד בעבודה פחתה לעומת מצבו לפני התאונה, קבע המומחה כי יש להעמיד את נכותו הנפשית על 8%. בית משפט

קמא אימץ קביעה זו של המומחה והעמיד את הנכות הרפואית המשוקללת של המערער על 39.74% (34.5% נכות אורטופדית + 8% נכות בתחום הנפשי).

2.

חלק ניכר מפסק דינו של בית משפט קמא הוקדש לשאלת בסיס השכר לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד. המערער עבד כשליח בשני מקומות עבודה, הן בחברת שליחים והן בחלוקת עיתונים, אך טען גם להכנסה לא מדווחת בסך של 9,000 ₪ נטו לחודש מעבודתו כתקליטן עצמאי. בית משפט

קמא בחן את תלושי המשכורת של המערער, ובהתאם לכך העמיד את בסיס השכר על 4,500 ₪ נטו נכון ליום פסק הדין. לאחר בחינה של הראיות והעדויות שהובאו בפניו, קבע בית משפט קמא כי המערער לא עמד בנטל להוכחת השתכרותו הנטענת כתקליטן. עם זאת, ובהתחשב בכך שעיסוקו של המערער כתקליטן הניב לו הכנסה חלקית כלשהי, העמיד בית משפט קמא את השתכרותו הכוללת של המערער ערב התאונה על הסך של 5,500 ₪ נטו לחודש. את הנכות התפקודית ואובדן כושר ההשתכרות של המערער העמיד בית משפט

קמא על 31%, ובהתאם לכך חישב את הפסד ההשתכרות לעבר ולעתיד.

על רקע נתונים אלה, פסק בית משפט קמא למערער את הסכומים הבאים: הפסד השתכרות לעבר, כולל 20 חודשי אובדן שכר מלא – 179,742 ₪; הפסד השתכרות לעתיד – 378,299 ₪; עזרת צד ג' לעבר – 20,000 ₪; הוצאות רפואיות ונסיעות – 20,000 ₪; הפסדי פנסיה – 9,500 ₪; נזק לא ממוני – 76,179 ₪. סך הכל – 683,720 ₪, בניכוי תגמולי מל"ל בסך 31,429 ₪.

3.

על פסק דינו של בית משפט קמא נסבו הערעור והערעור שכנגד.

בערעורו התמקד המערער בנושא בסיס השכר, באשר לטענתו היה על בית המשפט להכיר בהכנסתו הלא מדווחת כתקליטן. המערער הצביע על מספר ראיות להוכחת טענתו זו, ובין היתר, תמונה של רכבו המסחרי הנושא את שמו בתיאור היותו DJ , כרטיסי ביקור ותקליטור תדמית. עוד הלין המערער על כך ש בית משפט קמא לא פסק לו נכות בגין הצלקת; על כך שלא העמיד את נכותו התפקודית על שיעור גבוה יותר, לפחות על פי נכותו הרפואית המשוקללת; וכן על מיעוט הפיצויים שנפסקו בראש הנזק של עזרת הזולת, הפסדי פנסיה והוצאות רפואיות ואחרות.

בערעור שכנגד הלינה המשיבה על כך ש בית משפט קמא הכיר בהכנסה של 1,000 ₪ נטו לחודש בגין טענת המערער להכנסה לא מדווחת כתקליטן, ועל כך ש בית משפט קמא פסק פיצוי מלא בגין 20 חודשי אי כושר בעוד שעל פי הצהרתו של המערער לביטוח הלאומי, הוא חזר לעבודתו בחלוף 6 חודשים. עוד הצביעה המשיבה על כך שהמערער חזר לעבודתו הקודמת כשליח, כך שבפועל כושר השתכרותו לא נגרע.

4.

אומר בקצרה, כי גם אם הסכום הכולל שנפסק לזכות המערער אינו על הצד הגבוה, הרי שלא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא. ההלכות לגבי התערבות ערכאת ערעור בתיקי נזיקין כגון דא מוכרות וידועות, ולא עלה בידי המערער להצביע על חריגה מהותית בסכומים שנפסקו לזכותו. קביעת הנכות התפקודית מסורה ברגיל לערכאה הדיונית ובהיעדר טעות בולטת, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בכגון דא. גם בהנחה שהיה מקום להעניק 5% - 10% נכות בגין הצלקת אין בכך כדי לשנות מהותית את התוצאה הסופית. הפסדי הפנסיה שנפסקו הם אכן על הצד הנמוך, אך זאת בהתחשב בשכרו הנמוך של המערער, ובכל מקרה, הטענה "מתקזזת" עם טענתה הנגדית של המשיבה לגבי תקופת אי הכושר המלא של 20 חודש בה הכיר בית משפט קמא.

5.

המערער הלין בעיקר על כך ש בית משפט קמא דחה טענתו להשתכרות כתקליטן עצמאי בסכום של 9,000 ₪ לחודש. המדובר בממצאי עובדה ומהימנות שאין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בהם. בית משפט

קמא בחן בקפידה את חומר הראיות והעדויות שהובאו בפניו, והגיע למסקנה כי המערער לא הצליח להוכיח טענה זו. בין היתר, הצביע בית משפט קמא על כך שהמערער נמנע מלזמן עדים אובייקטיביים שהיו יכולים להוכיח טענותיו, כמו מזמינים שונים להם נתן את שרותיו כתקליטן או תקליטנים להם העביר עבודה לאחר התאונה, כטענתו.

לא למותר לציין כי על פי הפסיקה דהיום על נפגע הטוען להכנסה לא מדווחת נטל ראייה גבוה במיוחד, מן הטעם ש"מי שהוכיח שהוא נכון להצהיר הצהרות שאינן אמת, יש להקפיד עמו כשהוא מבקש להוכיח הכנסה בשיעור גבוה יותר, שהרי כבר הראה, שכשנוח לו הדבר, הוא מוכן להצהיר הצהרות שאינן אמת" (ע"א 5794/94 אררט נ' בן שבח , פ"ד נא(3) 489 (1995). לכך יש להוסיף, כי מטבע הדברים יש לניזוק אינטרס להגדיל את גובה ההכנסה, ולכן בתי המשפט נוטים לנהוג זהירות יתרה כאשר מועלית טענה מעין זו בתביעות נזיקין (ראו ע"א 9813/07 טובה נעים נ' סהר חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 16.8.2009) (להלן: עניין נעים ); השוו ע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מרדכי קרדוניס (לא פורסם, 18.8.1998)). אף יש לקחת גם בחשבון את שיקלול הסיכוי, או שמא הסיכון, כי הנפגע היה נתפס בסופו של יום ברשתן של רשויות המס, שאז היה לוקה ב"עשר מיתות בית דין ", החל משומות וקנסות למיניהן וכלה בהליכים פליליים (ראו פסק דיני בת.א. (חי') אורפלי נ' ג'ורבאן (לא פורסם, 12.4.2005)). יש קולות המהרהרים שמא הגיעה העת לדחות כליל את הטענה להכנסה לא מדווחת מטעמים של מדיניות שיפוטית שלא יצא חוטא נשכר ובטעמים של

מעין "השתק שיפוטי" (ראו דברי השופט רובינשטיין בעניין נעים לעיל, ופסק דיני בת.א. (מחוזי חיפה) 355/07 עזבון המנוח נ' פלוני (לא פורסם, 13.9.2009). למיצער, יש הסבורים כי יש להשתיק את הניזוק-החי מלטעון להכנסה לא מדווחת, להבדיל מעזבונו או תלוייו של הניזוק-המת, מקום בו התאונה גרמה למות הניזוק. במקרה דנן, לאור הסכום הנמוך שנפסק למערער בגין הסיכוי להשתכרות כלשהי בעיסוקו כתקליטן, אותיר את הדברים בצריך עיון, ואף איני רואה להידרש גם לערעור שכנגד שהגישה המשיבה בנקודה זו.

6.

אשר על כן, דין הערעור והערעור שכנגד להדחות. אין צו להוצאות.