ע"א 2658-23 ע"א 2658-23

ההליך שבפנינו הוגדר כערעור שהוגש על החלטתו של בית המשפט המחוזי שלא לעשות שימוש בסמכותו לפי סעיף 10(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, ולהרחיב ביחס לשנים נוספות את הקבוצה המיוצגת בהליך של תובענה ייצוגית שהוגש על ידי המבקשים. הבקשה לאשר את התובענה כייצוגית (להלן: בקשת האישור) אושרה בהחלטה של בית המשפט המחוזי מיום 27.10.2016 ושונתה בפסק דינו של בית משפט זה מיום 4.2.2020 (ע"א 9294/16).

לטענת המשיבה הרחבת הקבוצה ביחס לשנים אלה ראויה להידחות מטעמי התיישנות, כפי שקבע בית המשפט המחוזי. מכל מקום, נטען כי אין מדובר בהחלטה שיש זכות ערעור ביחס אליה, אלא שבקשת רשות ערעור לא הוגשה וממילא לא ניתנה.

ביום 10.1.2024 התקיים בפנינו דיון, ובו הוצגו הטענות בערעור. מן המשיבה שמענו טענות אך בסוגיה הדיונית. כפי שציינו בפני הצדדים, אנו סבורים כי דין הערעור להידחות כבר מן הטעם שלא הייתה זכות להגישו. ההחלטה שלא להרחיב את הקבוצה שבשמה מתנהלת התובענה הייצוגית היא "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה מצריך קבלת רשות (וראו: רע"א 668/13 צדקני נ' פלאפון תקשורת בע"מ (13.2.2013)), ובקשה למתן רשות ערעור, כנדרש, לא הוגשה.

בהקשר זה ראוי לציין כי בניגוד לטענות המערערים בפנינו, אין מדובר בהחלטה שלא לאשר תובענה ייצוגית לגבי חלק מחברי הקבוצה, אלא בדחיית בקשה להרחיב את הקבוצה (בקשה שהוגשה לאחר שבקשה קודמת "להבהיר" כי הגדרת הקבוצה הינה כנטען על ידי המערערים, נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי בהחלטה מיום 24.8.2022).

למעלה מן הצורך ומבלי לקבוע מסמרות נוסיף כי התרשמותנו הייתה שאף לגוף הדברים סיכויי ההליך לא היו גבוהים: גם המערערים אינם חולקים על כך שכאשר הרחבת הקבוצה משמעה צירוף בעלי דין שתביעתם התיישנה, מהווה הדבר טעם כבד משקל לדחייתה של בקשה להרחיב את הקבוצה כאמור. טענתם של המערערים הינה שתביעתם של חברי הקבוצה שהם מבקשים לצרף לא התיישנה. זאת, על יסוד הוראת סעיף 15 ולחלופין הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות).

הטענה הנסמכת על סעיף 9 לחוק ההתיישנות מבוססת על ההנחה שבית המשפט המחוזי הרחיב את הגדרת הקבוצה אל מעבר שהתבקש בבקשת האישור, הגם שלא התבקשה הרחבה כזו. הטענה המתייחסת לסעיף 15 לחוק ההתיישנות מבוססת על טענה מרחיבה ביחס לפרשנות התנאי של "הודאה בקיום זכות". בכל אלה מצאנו קושי.

סוף דבר: הערעור נדחה. בנסיבות העניין לא הייתה הצדקה לניהול ההליך בדרך שבה הוגש. במכלול הנסיבות אנו מחייבים את המערערים בהוצאות המשיבה בסך של 15,000 שקלים.