ע"א 2682/02 פילו שוקרון נ. בידה מזומן

כנגד המבקש, שהחזיק כדייר מוגן שתי חנויות בטבריה, הוגשה לבית-משפט השלום בבית-שאן תביעה לפינויו מאחת החנויות. בתביעה שהוגשה על-ידי המשיבים, בעלי החנות, נטען, כי העילות לפינוי המבקש מבוססות על כך שהמבקש הפר את חוזה השכירות בבצעו תיקונים ושיפוצים בחנות מבלי שקיבל את רשות המשיבים לכך; על כך שהמבקש העביר את זכויותיו בחנות לצד שלישי; ועל כך שהמבקש נוהג להטריד את המשיבים, המחזיקים גם בחנות הסמוכה לחנותו, להפריע להם בניהול עיסקם, ולהעליבם.

בית-משפט השלום, לאחר שמיעת ראיות, קבע בפסק-דין ארוך ומפורט, כי יש לקבל חלק מטענות המשיבים באשר לשיפוצים שביצע המבקש בחנות. נקבע, כי המבקש ביצע שיפוצים אלו בשיטתיות, מעת לעת, וללא שביקש את רשות המשיבים, וכי התנהגותו זו מקימה עילה לפינויו. בהקשר זה ציין בית-משפט השלום, כי יש לדחות את טענת המבקש כי השיפוצים שביצע נופלים לגדר סעיף 68(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב1972- (להלן: חוק הגנת הדייר) משום שנועדו לשמירת בטחונו או בריאותו או למניעת נזק לחנות. עוד נקבע, כי הגם שהמשיבים לא הוכיחו כי המבקש העביר אומנם את זכויותיו בחנות לצד שלישי, כן עלה בידי המשיבים להוכיח כי המבקש ניהל משא-ומתן עם חוקרת-פרטית מטעמם, שהציעה למבקש להשכיר לה את החנות. במהלך המשא-ומתן הטעים המבקש בפני החוקרת, כי יהיה צורך להציג את העסק שתנהל בחנות כעסק הפועל תחת שמו של המבקש. כן קבע בית-משפט השלום, כי הוכחה התנהגות מעליבה ופוגענית של המבקש במשיבים, שכללה גם הטרדה של המבקש את המשיבים, והפרעה להם לנהל עסק בחנות הגובלת בחנותו. לבסוף קבע בית-משפט השלום, כי אין מקום להושיט למבקש סעד מן הצדק - המאפשר לבית-המשפט להימנע מלהורות על פינוי דייר מוגן חרף קיומה של עילת פינוי - וזאת מכיוון שהמבקש, שנהג בחוסר תום-לב, אינו תלוי בחנות לפרנסתו, שכן הוא נהנה ממקורות הכנסה נוספים, ובכללם משתי דירות שבבעלותו, מסעדה, וכן מקיצבת נכות שמקבל הוא ממשרד הביטחון.

על רקע זה קיבל בית-משפט השלום את תביעת המשיבים והורה למבקש לפנות את החנות.

המבקש ערער על פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי בנצרת. בפסק-דינו קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין מקום להתערבות בממצאים העובדתיים שקבע בית-משפט השלום, וכי בנסיבות אלו, מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984- - המאפשרת לערכאת הערעור לדחות את הערעור תוך פירוט עצם הדחייה בלבד בפסק-דינה - יש לדחות את הערעור, הואיל וממצאי בית-משפט השלום תומכים במסקנתו המשפטית של בית-משפט השלום, ואין במסקנה זו טעות שבחוק.

מכאן הבקשה שבפניי למתן רשות ערעור, שבגידרה טען המבקש, בעיקר, כי בית-המשפט המחוזי שגה בנותנו פסק-דין לפי תקנה 460(ב) הנ"ל, וזאת מן הטעם שבית-משפט השלום שגה בפירוש סעיף 68 לחוק הגנת הדייר, שזו לשונו:

(א) בעל הבית חייב לתקן את התיקונים הדרושים להחזקת הבית במצב תקין וראוי לשימוש, כמפורט בתקנות באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, חוץ מתיקונים באותם חלקי הבית שהם בשימושו הייחודי של הדייר.

(ב) תיקונים בחלקי הבית שהם בשימושו הייחודי של הדייר ואינם תיקונים כאמור בסעיף קטן (א), חייב בהם הדייר והוצאות תיקונים אלה יחולו עליו; דייר שלא ביצע תיקונים שהוא חייב בהם כאמור והתיקונים דרושים לשמירת בטחונו או בריאותו של דייר אחר או למניעת נזק לבית, רשאי בעל הבית לעשותם והדייר חייב לאפשר לו עשייתם, ובלבד שבעל הבית הודיע על כך לדייר מראש ובכתב ונתן לו בהודעה זמן סביר לעשיית התיקונים.

המבקש הסביר בהקשר זה, כי את השיפוצים שביצע בחנות היה רשאי לבצע ללא קבלת הסכמת המשיבים, וזאת מכיוון שמדובר ב"תיקונים בחלקי הבית שהם בשימושו הייחודי של הדייר". לחלופין טען המבקש, כי ראוי היה להעניק לו סעד מן הצדק.

הבקשה שבפניי, המתייחסת אך לעניינו המיוחד של המבקש - אשר נבדק כאמור על-ידי שתי ערכאות - אינה מגלה עילה לדיון בגלגול שלישי. כידוע, דיון כזה יתקיים אך במקרה שמתעוררת שאלה בעלת חשיבות כללית.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופם של דברים לא הצביע המבקש על עילה להתערבות בית-משפט זה. כאמור, תביעת המשיבים לפנות את המבקש מן החנות נתקבלה לא רק על יסוד העילה הנוגעת לשיפוצים שביצע. משכך, ממילא אין בקבלת טענת המבקש בנוגע לסעיף 68(ב) הנ"ל - שאין אני מביעה דעה באשר לנכונותה - כדי לשנות את התוצאה של פינוי המבקש מן החנות. בית-משפט השלום קבע עוד, כי אין מקום להושיט למבקש סעד מן הצדק, ובנסיבות העניין המבקש לא הראה מדוע ראוי היה לפסוק אחרת.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.