ע"א 2703/06 ד"ר יהודה זינגר נ. בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ

לפני בקשה מטעם המשיבה לסילוק הערעור על הסף בשל איחור שחל בהגשתו.

1.

ההליך נסוב על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו לדחות את בקשת המערער לאשר תובענה שהגיש נגד המשיבה כתובענה ייצוגית. ההחלטה נתנה ביום 2.2.06

בהעדרם של הצדדים. הערעור הוגש ביום 27.3.06 . בבקשתה למחיקת ההליך על הסף, שהוגשה ביום 11.6.06 , נטען על ידי ב"כ המשיבה, כי הערעור הוגש באיחור של יום אחד ולפיכך דינו להיות מסולק על הסף. טענת המשיבה מסתמכת על בקשה לעיון חוזר שהוגשה על ידי המערער לבית משפט קמא ביום 14.2.06. לפי הנטען, מהאמור בבקשה עולה כי החלטת בית המשפט קמא הומצאה לידיו של ב"כ מערער, לכל המאוחר, ביום 8.2.06. כך, שכן בבקשה לעיון חוזר צוין כי משהתברר לב"כ

המערער שנתנה החלטה בבקשה (בהליך העיקרי), הוא הגיע באופן אישי למזכירות בית משפט קמא ושם נמסר לו תדפיס ההחלטה. בבקשה לעיון חוזר אף צוין כי באותו מעמד, ביקש ב"כ המערער כי התיק יוזמן מ'ארכיב התיקים הסגורים' על מנת שיתאפשר לו להגיש את הבקשה לעיון חוזר ול'העלותה' לבית המשפט מייד עם הגשת התיק המקורי. תדפיס שהוצא

ממחשבי ארכיב התיקים הסגורים מעלה כי ביום 8.2.06 הועבר התיק מהארכיב למזכירות בית המשפט. מדברים אלה, מסיקים ב"כ המשיבה כי ממועד זה, לכל המאוחר, הוזמן התיק, והחל ממועד זה, לכל המאוחר, יש למנות את מניין הימים להגשת ערעור. לפיכך, לפי הנטען, חל איחור של יום אחד בהגשת הערעור.

2.

המערער מתנגד לבקשה. ב"כ המערער טוען בתגובתו, אשר נתמכה בתצהיר מטעמו, כי ממזכירות בית המשפט קמא לא נמסרה לו ההחלטה עצמה, אלא תדפיס של ההחלטה בלבד. ב"כ המערער מבהיר כי במונח 'תדפיס' הכוונה היא לעמוד האחרון של החלטה, שאינו מאושר ואינו חתום, אשר נמסר לו רק על מנת לדעת מהי תוצאת ההחלטה. כמו כן, לטענת ב"כ המערער, ההחלטה המקורית, החתומה בחותם בית המשפט וחותמת כבוד השופטת צ' ברון, התקבלה במשרדו, בדואר רשום, כשבוע לאחר מכן, ללא אישור מסירה.

3.

בהחלטתי מיום 25.10.06, התבקש ב"כ המערער להבהיר, למען שלמות התמונה, מתי הומצאה למשרדו בדואר רשום החלטת בית המשפט קמא. בתגובתו מיום 30.10.06, הבהיר ב"כ המערער בפעם נוספת כי החלטת בית המשפט קמא מעולם לא הומצאה לו כדין, אף לא באמצעות הדואר הרשום, שכן להחלטה לא צורף אישור מסירה. ב"כ המערער צירף להחלטתו תדפיס של אישורי מסירה מתיק בית משפט קמא, אשר מצוין בו לגבי אופן המסירה, בכול הנוגע להחלטה נשוא ערעור זה, "לא ידוע". ב"כ המערער שב וטוען כי ההחלטה לא הומצאה לו כדין. בתשובת המשיבה להבהרה זו, נטען כי אמנם ההחלטה לא הומצאה למערער כדין בדואר, אולם זאת משום שההחלטה הומצאה לו במסירה אישית על ידי המזכירות. לטענתה, כך עולה מתדפיס אישורי המסירה, שכן לגבי יתר ההחלטות צוין כי הן נמסרו למשרדי באי כוח הצדדים, או ישירות לעורכי הדין או לבן משפחה.

4.

השאלה העולה אפוא בעניינו הינה האם החלטת בית המשפט קמא הומצאה לב"כ המערער במסירה אישית על ידי מזכירות בית המשפט קמא. בחינת מכלול הנסיבות שלפני מעלה כי לא ניתן להגיע לכלל מסקנה לפיה החלטת בית המשפט קמא הומצאה לב"כ המערער כדין לכל המאוחר ביום 8.2.06 על ידי מזכירות בית המשפט. כמובהר לעיל, לטענת ב"כ המערער, כל שמסרה לו מזכירות בית המשפט קמא הינו תדפיס המכיל את העמוד האחרון של פסק הדין, ולא נמסר לו עותק של ההחלטה חתום כדין. טענה זו גובתה בתצהיר מטעמו. כמו כן, תדפיס אישורי המסירה מתיק בית משפט קמא, אשר צורף לתגובת ב"כ המערער, אינו תומך בטענת ב"כ המשיבה כי ההמצאה נעשתה ידנית. בתדפיס אמנם מצוין התאריך 8.2.06, אולם לצידו צוין לגבי אופן ביצוע ההמצאה "לא ידוע". בשים לב לכך שאופן ביצועי ההמצאות של יתר ההחלטות תועדו בדקדקנות, אין יסוד לקבל את טענת ב"כ המשיבה לפיה יש להסיק מהרישום כי ההחלטה הומצאה לידיו של ב"כ המערער באופן אישי. יש להניח כי אם אלו היו פני הדברים, המזכירות הייתה מתעדת פעולה זו, לפי הוראת תקנה 490 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, וכפי שתיעדה את אופן ההמצאה לגבי המצאת יתר כתבי בי הדין שנמסרו לצדדים. בשים לב לכך שהמשיבה אינה טוענת כי הערעור הוגש באיחור בהתחשב במועד בו נמסרה החלטת בית המשפט קמא לב"כ המערער באמצעות דואר רשום, אין מקום להיעתר לבקשה לסילוק ההליך על הסף מפאת האיחור שחל בהגשתו.

5.

למען הזהירות אוסיף, כי אף אם היה מוכח לפני כי הערעור הוגש באיחור של יום אחד, בנסיבות העניין, לא היה מקום לקבל את הבקשה. הערעור הוגש ביום 27.3.06. הבקשה למחיקת הערעור על הסף הוגשה ביום 11.6.06, קרי למעלה מחודשיים לאחר הגשת הערעור. הבקשה הסתמכה על הנאמר בבקשה לעיון חוזר שהוגשה מטעם ב"כ המערער לבית משפט קמא ביום 8.2.06. במצב דברים זה, ברי שהמשיבה היתה מודעת למכלול העובדות הנוגעות למועד הגשת ההליך בעת שהערעור נפתח. בשים לב לשיהוי שחל בהגשת הבקשה לסילוק על הסף וכן לאורך האיחור

אשר לפי הנטען חל מהגשתו, עולה באופן ברור כי המשיבה כלל לא הסתמכה על האיחור הנטען ובודאי שלא נגרם לה נזק עקב כך. בנסיבות אלה, אין מקום להיעתר לבקשה.

התוצאה היא, שהבקשה נדחית. המשיבה תשלם למערער את הוצאות הבקשה בסכום כולל של 2,000 ₪ אשר ישא הפרשי ריבית והצמדה מעת המצאת החלטה זו ועד ליום התשלום בפועל.