ע"א 2710-23 ע"א 2710-23

השופט ד' מינץ:

ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' כדורי) מיום 31.1.2023 בפש"ר 23206-12-22 בו נדחה ערעור המערער על הכרעת משיב 2 בתביעת חוב שהגיש.

הרקע לערעור

1.ביום 9.8.2018 ניתן צו כינוס לנכסי משיב 1 (להלן: החייב) לבקשתו ומשיב 2 מונה למנהל מיוחד לנכסיו (להלן: המנהל המיוחד). ביום 31.3.2019 הגיש המערער תביעת חוב על סך של 3,208,184 ש"ח בגין סכומים שלטענתו הלווה לחייב. לתביעת החוב צירף המערער שני "שטרי הלוואה" מיום 31.8.2005. האחד, על סך של 320,000 דולר ארה"ב הנושא ריבית בשיעור של 16% לשנה, והשני על סך של 100,000 דולר הנושא ריבית בשיעור של 12% לשנה (להלן: הסכמי ההלוואה).

2.ביום 2.11.2021 דחה המנהל המיוחד את תביעת החוב. הוא הבהיר כי החייב אמנם הודה שקיבל את סכומי ההלוואה, אולם המערער לא הציג ראיות כי הוא אכן העביר את סכומי ההלוואה הנטענים. כן צוין כי בהסכמי ההלוואה לא נאמר שהחייב מאשר את קבלת הכספים; כי לא הוצגה כרטסת הלוואות מפורטת מזמן אמת; וכי על אף שלטענת המערער החייב הפר את התחייבויותיו על פי הסכמי ההלוואה כבר בשנת 2013, הוא לא נקט בהליך משפטי כלשהו לגביית החוב הנטען. לאחר ההכרעה בתביעת החוב, פנה המערער פעם נוספת למנהל המיוחד ביום 23.11.2021, והפעם צירף אסמכתאות המצביעות על העברות בנקאיות שונות מחשבון הבנק שלו לחשבון בנק של חברות אמריקאיות שונות, ואסמכתא נוספת על העברה מחשבון בנק של חברה זרה לחשבון הבנק שלו. ההעברות הבנקאיות בוצעו, על פי אותן אסמכתאות, החל מיום 11.4.2005 ועד ליום 26.5.2005. בהודעת דוא"ל שנשלחה מטעם המנהל המיוחד ביום 25.10.2022 הבהיר המנהל המיוחד כי אין מקום להצגת ראיות לאחר הכרעה בתביעת חוב, ובכל מקרה אין במסמכים שצורפו כדי לשנות מן ההכרעה שניתנה. זאת בין היתר נוכח העובדה שהמסמכים מצביעים על העברות בנקאיות שבוצעו טרם נחתמו הסכמי ההלוואה; כי המוטבים הינם תאגידים שונים, ולא החייב עצמו; כי המערער לא הציג כל אינדיקציה הקושרת בין התשלומים להסכמי ההלוואה; וכי מהמסמכים עולה כי גם אם ניתנה הלוואה לאחת החברות, בסך של 200,000 דולר, היא נפרעה תוך זמן קצר.

3.על ההכרעה בתביעת החוב הגיש המערער ערעור לבית המשפט המחוזי בו טען כי לא היה מקום לדחות את תביעת החוב שהגיש, תוך התעלמות מהראיות "החותכות" שהציג. בין היתר נטען כי פער הזמנים בין מועד העברת הכספים לבין החתימה על הסכמי ההלוואה נובע מיחסי האמון והקשר החברי הקרוב שהיה בין החייב למערער, כאשר הסכמי ההלוואה נחתמו רק בשלב מאוחר וזאת לדרישת אחיו של המערער שאף לו חלק בכספים, ונוכח שהותו של החייב ושותפיו מחוץ לישראל באותה תקופה. כן טען המערער כי הוא לא נקט הליך משפטי במהלך השנים בשל העדר תועלת בכך נוכח המצוקה הכלכלית אליה נקלע החייב.

4.ביום 31.1.2023 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. נקבע כי בצדק קבע המנהל המיוחד כי לא הוצגו ראיות מספקות להוכחת תביעת החוב. גם הראיות שהציג המערער לאחר ההכרעה בתביעת החוב אינן תומכות בגרסתו, נוכח אי-ההתאמה שבין הסכמי ההלוואה לבין מסמכים אלו. זאת בין היתר בהינתן הפער שבין סכום תביעת החוב לסך העברות שהוצגו; העובדה שהמוטבים הינם תאגידים אשר מהווים אישיות משפטית נפרדת; ונוכח העובדה שההעברות הבנקאיות נעשו קודם לחתימה על הסכמי ההלוואה. בית המשפט הוסיף כי הסבריו של המערער לגבי פער הזמנים בין מועד ההסכמים למועד ההעברות הבנקאיות הועלו לראשונה בשלב הערעור ואף הם אינם מניחים את הדעת בצורה מספקת. כך, טענת המערער כי הסכמי ההלוואה נחתמו רק בעקבות דרישתו של אחיו של המערער אינה מבהירה מדוע דרישה זו עלתה רק לאחר שהכספים הועברו בפועל. בכל מקרה הטענה למעורבותו של האח אינה מתיישבת עם העובדה שרק באחד מהסכמי ההלוואה מופיע שמו של האח כמלווה. מעבר לכך, טענה זו גם אינה עולה בקנה אחד עם הטענה האחרת שהציג המערער על פיה הדחייה במועד החתימה על הסכמי ההלוואה נעשתה בעקבות שהותו של החייב מחוץ לישראל, טענה אשר גם לא הוצג לה כל ביסוס ראייתי. בנוסף הובהר כי דווקא הטענה לקשר חברי קרוב בין המערער לחייב היא זו שמגבירה את הצורך בהבאת ראיות בכדי לאיין את החשש שמדובר בקנוניה שנרקמה ביניהם. בית המשפט ציין כי בנוסף לאמור קיימים קשיים נוספים בתביעת החוב שהגיש המערער, שכן בהסכמי ההלוואה לא צוינו פרטי הערבים החתומים עליהם וכן בכך שהמערער לא נקט כל הליך משפטי נגד החייב חרף חלוף הזמן למן המועד שבו חדל לשלם את התשלומים החודשיים, בשנת 2013.

5.מכאן הערעור שלפנינו, במסגרתו שב המערער על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי וטען כי לא היה מקום לנתק "עובדתית ומשפטית" את ההעברות הבנקאיות שבוצעו מהסכמי ההלוואה. המערער שב על טענותיו כי פער הזמנים בין ההעברות הבנקאיות לבין החתימה על הסכמי ההלוואה נעוץ במערכת היחסים החברית בינו לבין החייב ובכך שהסכמי ההלוואה נחתמו רק בעקבות דרישתו של אחיו. בנסיבות העניין, לא היה מקום להתעלם מהאסמכתאות שהוצגו להעברת כספים בין המערער לבין חברות שהחייב הוא בעל המניות היחיד שלהן. מה גם שהחייב הודה לכל אורך הדרך כי הוא חב כספים למערער והשניים פעלו על בסיס הקשר החברי שביניהם ולא על פי דוקטרינת "האישיות המשפטית הנפרדת". מעבר לכך, לא היה מקום לעמוד על דוקטרינה זו, אשר יכולה לשמש כטענת הגנה בלבד. גם לא היה מקום לבוא עם המערער חשבון בשל כך שהסכומים שהועברו בהעברות הבנקאיות אינם תואמים במדויק את הסכומים שצוינו בהסכמי ההלוואה. כן נטען כי בית המשפט התעלם ממסמכים נוספים שהציג אשר תומכים לדבריו בטענותיו.

דיון והכרעה

6.לאחר עיון בכתב הערעור ובנספחיו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.

7.נקודת המוצא היא כי תפקידו של בית המשפט בערעור על הכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב מצטמצם לפיקוח ובקרה על אופן ביצוע תפקידו ובחינת תקינות פעולותיו. התערבות בית המשפט בפעולותיו של בעל התפקיד מוגבלת למקרים חריגים בלבד, בהם חלה סטייה מהותית וקיצונית מסבירות ומתקינות ההחלטה או הפעולה מושא הביקורת (ראו מיני רבים: ע"א 8716/21 שושני נ' כדורי חומרי בנין בע"מ, פסקה 11 (7.7.2022); ע"א 7753/21 בן דוד נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 14 (28.4.2022)). דברים אלו רלוונטיים ביתר שאת כאשר מדובר בערעור המוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על הכרעת בעל התפקיד בתביעת חוב (ראו למשל לאחרונה: ע"א 607/23 עזריה נ' סמי, פסקה 11 (22.2.2023); ע"א 850/22 דרור נ' עו"ד עוז עמית, פסקה 11 (20.7.2022)).

8.טענות המערער אינן מגלות כל עילה להתערבות בהכרעת בית המשפט המחוזי. בית המשפט עמד בהרחבה על אי-ההתאמה בין האסמכתאות המלמדות על העברות בנקאיות לבין הסכמי ההלוואה. טענת המערער כי התמונה המצטברת היא של התאמה מוחלטת הקושרת בין אסמכתאות אלו לבין הסכמי ההלוואה – אינה יכולה להתקבל, ובצדק נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי. לצורך עמידה בנטל להוכחת תביעת החוב, אין די באסמכתאות המצביעות על העברות בנקאיות בסכומים שונים שאינם תואמים את סכומי ההלוואה על פי הסכמי ההלוואה, שבוצעו לחברות שונות ולא לחייב (גם אם הייתה מוכחת הזיקה בינן לבינו), בתקופה שקדמה להסכמי ההלוואה. לא למותר לציין, באשר לטענות המערער בעניין ההבחנה עליה עמד בית המשפט בין החברות אליהן הועברו הכספים על פי אותן אסמכתאות לבין החייב איתו לכאורה נערכו הסכמי ההלוואה, כי המערער לא הניח כל תשתית לסטייה מעיקרון האישיות המשפטית הנפרדת של חברה המושרש בשיטתנו. אין די בהקשר זה בטענה הכללית כי מדובר בעסקה אשר "לא נעשתה בהתאם לדוקטרינה של אישיות משפטית נפרדת".

מכל מקום, המערער שב וממחזר הנמקות שונות לאי-התאמות אלו שבין האסמכתאות לבין הסכמי ההלוואה, אותן העלה לפני בית המשפט המחוזי, אשר על אף שלא בא זכרן בגדרי תביעת החוב שהגיש (ואף לא בגדרי פנייתו למנהל המיוחד לאחר הכרעת החוב), בית המשפט נדרש להן ודחה אותן לגופן. לא מצאתי כל עילה להתערבות בכך.

9.בכל מקרה מדובר בקביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי ואלו כשלעצמן מהוות סיבה נוספת לאי-התערבות ערכאה זו בקביעותיו (ע"א 4571/22 חביב נ' חביב, פסקה 17 (19.7.2022)). קל וחומר בן בנו של קל וחומר שעה שמדובר בבית משפט של פשיטת רגל לו נתון שיקול דעת רחב לאור מומחיותו הייחודית בתחום, כמו גם התרשמותו מהראיות שהונחו לפניו, נתונים המהווים בסיס לרתיעת ערכאת הערעור להתערב בממצאיו ובקביעותיו (רע"א 5966/22 פוליבה בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי, פסקה 14 (26.10.2022)).

10.על כך יש להוסיף כי אין בטענת המערער כי היה על בית המשפט המחוזי לבחון את הסכמי ההלוואה והעברות הכספים בשים לב למערכת היחסים הקרובה שבינו לבין החייב, כדי לסייע לו. גם במצב דברים זה עומדת הדרישה לדקדק בטיב ההוכחה של תביעת חוב, שכן מטבע הדברים להכרעה בתביעת החוב השפעה על האינטרסים של יתר הנושים המתחרים ביניהם על קופה בסכום מוגבל (ע"א 1057/91 הרצל נ' מכטיגר, פ"ד מו(4) 353, 358 (1992); ע"א 1167/20 עו"ד עובדיה כהן נ' חברת יצחק י. גליק בע"מ, פסקה 9 (12.7.2021)). העובדה שמדובר בחברים קרובים (כאשר המערער הדגיש כי מדובר בקשרי ידידות בני למעלה מ-25 שנה) אין בה כדי להקל בדרישה להוכחת תביעת החוב כדבעי. אם כבר, כמו שציין בית המשפט המחוזי, יש רגליים לסברה כי דווקא יחסי הקרבה צריכים לעורר חשדנות רבה יותר.

הערעור נדחה כאמור. משלא התבקשה תשובה לערעור ובהתחשב במתכונת הדיונית שבה ניתנה ההכרעה, לא ייעשה צו להוצאות.