בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
2729/08
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופט ח' מלצר
כבוד השופט נ' הנדל
המערערת:
חוג'יראת ח'יריה מוסא
נ
ג
ד
המשיבים:
1.ודיע זוהא ודיע נאסר
2.אוסאמה זוהא ודיע נסאר
3.ויסאם זוהא ודיע נאסר
4.חוסין מחמוד חסן רמלי
5.לוקא אליאס דאוד נאסר
6.פסקואלי אליאס דאוד
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 30.01.08 בת"א 1015/03 שניתן על ידי כב' סגן הנשיא מ' נאמן
תאריך הישיבה:
ב' בכסלו התש"ע (19.11.09)
בשם המערערת:
עו"ד מועאד עונאללה
בשם המשיבים 3-1:
עו"ד ויקטור מנסור
בשם המשיב 4:
עו"ד אליהו כהן
בשם המשיב 5:
בעצמו
בשם המשיב 6:
בעצמו
פסק דין
השופט נ' הנדל:
1.
המערערת הגישה תביעה נגד המשיבים למתן פסק דין הצהרתי לפיו היא הבעלים בחלקה 94/1 באדמות ביר אלמכסור (להלן 'השטח'). בית המשפט המחוזי בחיפה (תא 1015/03 מפי
סגן הנשיא מ' נאמן) דחה את התביעה. מכאן הערעור שבפנינו.
העובדות הדרושות לעניין
2.
ברקע לתובענה: בעלה המנוח של המערערת רכש מאת אביהם המנוח של משיבים 1-3 את השטח. המערערת היא היורשת של בעלה ומשיבים 1-3 הם היורשים של אביהם. לטענת משיבים 1-3, זכותם בשטח הועברה לטובת משיב 4. משיבים 5 ו-6 היו נתבעים פורמאליים בהליך קמא והם משיבים פורמאליים בתיק דנא.
בית המשפט המחוזי נימק את דחיית תביעתה של המערערת כדלהלן: "הסעד שמבקשת התובעת... איני יכול ליתן לה מהסיבה הפשוטה שלא נעשה כל הסכם חלוקה ופירוק שיתוף בינה לבין נתבע 4. התובעת אינה טוענת לזכויות בכל החלקה 94, היא טוענת לזכות על שטח כולל של 4.881 מ"ר... מתוך שטח כולל של 10.544 מ"ר ולכן אין היא יכולה לחלוק על זכותו של נתבע 4 לגבי יתרת החלקה". עוד הודגש כי מדובר בסעד הצהרתי שהינו סעד מהיושר וששיקול דעת בית המשפט בכגון דא רחב. מכאן, נדחתה התביעה מפאת העדר עילה. נוכח קיומה של מחלוקת באשר להיקף השטח ומיקומו, המליץ בית המשפט המחוזי לצדדים לערוך הסכם לפירוק השיתוף ולחלוקת השטח ביניהם.
טענות הצדדים
2.
המערערת מתקשה להשלים עם הנפסק. בטיעוניה התמקדה בזכויותיה הנטענות בשטח, הנובעות לתפישתה מייפוי הכוח הבלתי חוזר שנכרת בין המוכר לבין בעלה המנוח. עוד הודגש כי המערערת החזיקה בשטח בצוותא עם בעלה. השניים עיבדו אותו, נטעו עצי זית ותכננו להקים בית – אשר הושלם לבסוף על ידי המערערת מכוח היתר בנייה. היא אף רכשה שטח נוסף, אליו פלש משיב 4. המערערת מנתה פגמים משפטיים בעסקה שנערכה בין המשיבים ופירטה את העדויות השונות, שנמסרו בבית משפט קמא ומוכיחות לשיטתה את קיומן של זכויותיה בשטח. לטענתה, שגה בית המשפט המחוזי בקבעו שביקשה להצהיר שהיא הבעלים של כל חלקה 94/2, בעוד שלמעשה ביקשה להצהיר כי היא הבעלים של חלקה 94/1 בשטח בן 4,881 מ"ר.
עוד מלינה המערערת על גישת בית המשפט המחוזי, לפיה אין להצהיר על בעלות בהיעדר הסכם חלוקה. לשיטתה, כל עוד קיימת מחלוקת בשאלת הבעלות אין טעם להידרש לסוגיית החלוקה. היא מביעה תמיהתה הכיצד מחד גיסא ציין בית משפט קמא שהמחלוקת נסבה אודות 1,881 מ"ר – בעוד בבעלותה מצוי שטח המשתרע על פני 3,000 מ"ר – ומאידך גיסא נמנע בית המשפט המחוזי מלהצהיר שהיא הבעלים בשטח שאינו שנוי במחלוקת. לטענת המערערת, הגם שבית משפט קמא נמנע משמיעת עדים הוא הביע טרוניה על אי רישומה של הערת אזהרה לטובתה. עם זאת, בית המשפט המחוזי לא נהג באופן זהה כלפי משיב 4, שנמנע במשך 7 שנים מלרשום את זכויותיו בשטח.
מהעבר האחר, סומך משיב 4 ידיו על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, פסק הדין מושא הערעור מעוגן בממצאים עובדתיים והמערערת לא צלחה את משוכת הוכחתן של זכויותיה בשטח המחלוקת.
עוד הודגש כי ייפוי הכוח הבלתי חוזר של בעלה המנוח כלל לא מומש. לשיטתו של משיב 4, אי רישום הערת אזהרה בחוסר תום לב פוגע בזכויות המערערת בשטח, בעוד הוא רכש את השטח בתום לב. בנוסף, נטען כי משיב 4 השקיע רבות בשטח ואף הקים במקום דיר כבשים. משכך, הוא טוען שקבלת הערעור צופנת בחובה שינוי מצבו לרעה. משיבים 1-3 תומכים אף הם בעמדת בית המשפט המחוזי ובעניינים מסוימים נימוקיהם חופפים לשל משיב 4. הם עמדו בהרחבה על זכויות הצדדים במקרקעין.
דיון
3.
לעתים, ההכרעה המשפטית הנדרשת בהליכים אזרחיים נגזרת מסלע המחלוקת בין הצדדים, שמוגדר על ידי כתבי הטענות.
לו היה בית משפט קמא קובע עמדה עקרונית, המונעת את האפשרות להגיש תביעת בעלות טרם תוגש תביעה לפירוק שיתוף – ניתן היה לשקול את הערעור בסוגיה האמורה מבעד למשקפיים משפטיים. ברם, נסיבות מקרה זה מלמדות כי לא נפל פגם בעמדתו העניינית של בית המשפט המחוזי. פסיקתו נעשתה בהתאם לסעד שנתבקש. עיון בכתב התביעה ובסיכומים מעלה כי צדק בית המשפט המחוזי בגישתו. הסעד המבוקש בכתב התביעה הינו: "להצהיר כי התובעת הינה הבעלים של החלק 94/1 בשלמות ואין לנתבעים.. כל זכות שימוש, חזקה ..." (סעיף 19 לכתב התביעה).
בסיפא לסיכומיה ציינה המערערת כי בית המשפט מתבקש :"לקבל את התביעה ולהצהיר כי התובעת הינה הבעלים החוקיים של חלקה 94/2 בשלמות וכי אין לנתבעים ... כל זכות שימוש
ו/או חזקה בחלקים אלו".
אין אזכור לגודל שטח מסוים במסגרת הסעד המבוקש. מכאן, התביעה – כפי שהוגשה על ידי המערערת – עניינה בבירור תביעה לבעלות על השטח במלואו. אי לכך, לא נפלה טעות בקביעת בית המשפט המחוזי, לפיה לא ניתן להיעתר לבקשה זו מבלי שתחילה יתקיים הליך של פירוק שיתוף.
ברובד המשפטי יש לפנות לסעיף 13 ל חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, המונע עשיית עסקה בחלק ממקרקעין. כמובן, דרך אחת לגבור על הקושי האמור היא עריכת הסכם שיתוף וחלוקת המקרקעין, כפי שהציע בית משפט קמא. ראו התייחסותו של בית משפט זה לסעיף 13 בעניין חמוד (ע"א 2731/07 אסעד יוסף חמוד נ' סעיד חטאר ואח' (לא פורסם, 29/03/09)):
"לשון סעיף 13 ל חוק המקרקעין
היא ברורה וחד משמעית, והיא אוסרת על הקניית זכות בחלק פיזי (להבדיל מחלק מתמטי) של יחידה קניינית נתונה. ודוק: ההגבלה האמורה חלה רק על השלב הקנייני. בשלב האובליגטורי אין כל מניעה להתחייב להקנות חלק פיזי מסוים בנכס, אף אם בעת לידתה של ההתחייבות – ביצועה בפועל אינו אפשרי ( ע"א 664/81 הווארד נ' ארז , פ"ד לח (3) 301, 310 (1984); ע"א 272/86 הכרי נ' הכרי, פ"ד מב (2), 411, 416 (1988); דויטש , שם; ויסמן , שם, הערה 4). ברי, אפוא, כי בית המשפט נקלע לכלל טעות בקבעו כי יש לתת תוקף להעברת 2,400 המ"ר על פי הסכם
ת/5 , משהזכויות המועברות על פיו כבר נרשמו במרשם המקרקעין. נהפוך הוא. משעברה העסקה מהשלב החוזי לשלב הקנייני, תחולנה עליה הוראות סעיף 13 ל חוק המקרקעין
השוללות את תוקפה מניה וביה, ואין להסכמת הצדדים לעניין זה ולא כלום".
ברובד העובדתי, מצב הזכויות בשטח לא נדון בערכאה המבררת. מלאכה זו אינה יכולה להתבצע לראשונה בידי ערכאת הערעור.
4.
הנה כי כן, כתב התביעה – כפי שהוגש על ידי המערערת – בפועל הכתיב את התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא בדבר דחיית התביעה.
הייתי מציע לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות משיבים 1-3 בסך 7,500 ₪ ומשיב 4 בשיעור דומה.
ש ו פ ט
השופט א' רובינשטיין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט ח' מלצר:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט נ' הנדל.
ניתן היום, כ"ט באדר התש"ע (15.3.10).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט