ע"א 2750/02נחום מנבר נ. מדינת ישראל

1.המבקש - נחום מנבר - הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (תפ"ח 4/97) בביצוע עבירות בטחוניות: סיוע לאויב במלחמתו בישראל, נסיון לסיוע לאויב במלחמתו בישראל ומסירת ידיעה לאויב בכוונה לפגוע בבטחון המדינה ונדון למאסר. ערעורו לבית משפט זה נדחה (ע"פ 6411/99). בקשה לדיון נוסף שהוגשה על ידו נדחתה (דנ"פ 2948/01). לפני בקשה לקיים משפט חוזר למבקש. הבקשה מבוססת על סעיף 31(א)(2) של חוק בתי המשפט [נוסח משולב], (להלן - חוק בתי המשפט), כשהמבקש טוען שבידו ראיות חדשות "העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט לטובת הנידון".

2.הבקשה שלפני סבה כולה סביב השאלה אם איראן שנקבעה כ"אויב" בגדר העבירות שבהן הורשע המבקש, היא אמנם כזאת לאור מה שהוא מגדיר כראיות החדשות שהגיעו לידיו. בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון נקבע שאיראן היא אמנם "אויב" בגדר סעיף 91 לחוק העונשין, תשל"ז1977- (להלן - החוק) המגדיר אויב כך:

"אויב - מי שהוא צד לוחם או מקיים מצב מלחמה נגד ישראל או מכריז על עצמו כאחד מאלה, בין שהוכרזה מלחמה ובין שלא הוכרזה, בין שיש פעולות איבה צבאיות ובין שאינן וכן ארגון מחבלים".

בית המשפט המחוזי קבע - ובית משפט זה אישר - שאיראן היא אויב בעיקר על יסוד עדותו של תא"ל גלעד, ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין בצה"ל (להלן - גלעד), שהסתמכה על הצהרות מנהיגי איראן, ששאיפתם היא שישראל לא תתקיים ומהסיוע הכספי הצבאי שזו מגישה לארגוני החבלה. בפסק דינו ציין בית המשפט העליון שלצורך הגדרתה של מדינה הזרה כאויב אין צורך בהכרזת מלחמה; כל שנדרש הוא הכרזה של המדינה על היותה "צד לוחם" או כי היא "מקיימת מצב מלחמה" עם ישראל. והנה - כך סיכם בית המשפט העליון את מסקנותיו בנקודה זו:

"... מנהיגיה של איראן מכריזים קבל עם ועדה על כך שישראל היא אויב, שרצונם הוא להשמיד את ישראל, שהם רואים בכך מטרה אסטרטגית שהדרך להגשימה היא בכוח. ... הצהרות אלו מוצאות ביטויין אף בעולם המעשה, אם על ידי חקיקה אנטי ישראלית, אם על ידי פעילות דיפלומטית ואם על ידי תמיכה בארגוני טרור הפועלים נגד ישראל ...".

3.מה הן הראיות החדשות שעליהן סומך המבקש? מדובר בשתים אלה: האחת - פרקליט המבקש פנה לשר האוצר בבקשה להודיעו אם יש בכוונתו להכריז על איראן כמדינת אויב לפי פקודת המסחר עם האויב משנת 1939; בתשובת היועצת המשפטית של משרד האוצר (נספח "ב" לבקשה למשפט חוזר) נאמר כי:

"מעמדה של איראן לענין פקודת המסחר עם האויב, 1939 היא נושא מורכב ורגיש, ועד כה טרם נתקבלה החלטה בענין".

הראיה האחרת - שהיא נשוא לתוספת לבקשה לקיום משפט חוזר - היא הרצאה של האלוף עוזי דיין, מי שהיה בעת הרלבנטית ראש המועצה לבטחון לאומי, שתמצית הימנה שודרה בטלויזיה, שבה, לפי הטענה, הוא הביע את סברתו כי איראן איננה מדינת אויב.

4.בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה מובעת העמדה שאין מקום למשפט חוזר לא באופן כללי, בגדר סעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט ולא באופן פרטני בגדר סעיף 91 לחוק שלאור ההגדרה הכלולה בו הורשע המבקש; הוא מציין בחוות דעתו שלענין סעיף אחרון זה אין רבותא בשאלה כיצד מתייחסת מדינת ישראל למדינה בה מדובר ודי בכך שמדינה אחרת מכריזה על עצמה כצד לוחם בישראל; - לשיטתו, אין בין הגדרה זו בחוק להגדרת "אויב" בפקודת המסחר עם האויב, שהיא צרה יותר, ולא כלום, שאין היא קובעת דבר לגבי אפשרות של הרשעה לפי החוק. עוד נאמר בחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה שהטענה בדבר תחולת הפקודה האמורה כבר נטענה בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון ונדחתה ואין להעלותה שוב במשפט חוזר. ממילא אין לנספח "ב" כל נפקות לענין הליך זה. חוות הדעת ממשיכה וקובעת כי הרצאתו של אלוף דיין תומכת בעמדתה של המדינה.

5.לעומת חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה טוען המבקש כי פקודת המסחר עם האויב רלבנטית להכרעה, הואיל ומדובר בעסקאות מסחריות שהמבקש ערך עם איראן וכי רשויות אכיפת החוק אינן רשאיות להתעלם מעמדת שר האוצר. עוד טוען המבקש כי היה על בית המשפט לקבוע אם הוא היה מודע לכך שאיראן היא אויב, ככל שהיתה כזו. עוד משיג המבקש על כמה ממסקנותיו של בית המשפט המחוזי ומזכיר עתירה שהוגשה לבית המשפט הגבוה לצדק שעדיין היא תלויה ועומדת. המבקש ממשיך וטוען שהעובדה שעניינה של פקודת המסחר עם האויב עלתה בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון אינה לענין כאשר התגלו ראיות נוספות התומכות בעמדת המבקש; אשר לטענה ששאלת תחולתה של הפקודה כבר הוכרעה משיג המבקש שאין בכך כלום כשנתגלתה הראיה החדשה.

6.דינה של הבקשה להידחות.

כבר נפסק לא פעם שהליך המשפט החוזר אינו דבר שבשיגרה, ואין הוא עומד כמעין בררת מחדל לרשותו של מי שמיצה את ההליכים הפליליים: מ"ח 1855/99 תק-על 99(1) 31, בפסקה 5 לפסק הדין. צודק היועץ המשפטי לממשלה בחוות דעתו באמרו שההרשעה היתה מבוססת על ההגדרה בסעיף 91 לחוק ושאלת היחס בין הגדרת "אויב" לפי סעיף זה והגדרת פקודת המסחר עם האויב נדונה גם בבית המשפט המחוזי וגם בבית המשפט העליון, ולאחר עיון בדנ"פ 2948/01 גם בבקשה לדיון נוסף. בטענות המבקש נשוא המסמך "ב" אינן אלא נסיון לקיים דיון נוסף (ואולי דיון נוסף על דיון נוסף) בשאלה אם הגדרת סעיף 91 לחוק חלה על עבירותיו של המבקש. לענין טענה זו כבר מיצה המבקש את טענותיו, והמסמך "ב" אינו רלבנטי כראיה חדשה.

גם ההסתמכות על הרצאתו של אלוף דיין אינה יכולה להצדיק משפט חוזר. בשאלה אם איראן נחשבת כמדינת "אויב" הובאו ראיות שונות במשפט, בחלקן מכחישות זו את זו ובית המשפט המחוזי, שעמדתו אושרה בבית המשפט העליון, ראו לסמוך את עמדותיהם על חוות דעתו של גלעד. אין זה מתקבל על הדעת שכל אימת שאדם - יהיה חשוב ככל שיהיה - יחווה דעתו בשאלה כזו תקום לנאשם שהורשע בפלילים עילה לקיים משפט חוזר; יתירה מזו: בתמצית הרצאתו של אלוף דיין, כפי שהובאה בטלויזיה, אמנם נאמר שלדעתו איראן אינה אויב של ישראל, אך בוודאי - כפי שהדבר עולה מהקשר הדברים - לא התכוון האלוף דיין להגדרת אויב כמשמעותו בסעיף 91 לחוק. למקרא תמצית ההרצאה כולה מתברר שאיראן מיצאת טרור "ובפרט לאזורינו" וכי היא "מאימת במפורש על מדינת ישראל ואומרת זאת בצורה ברורה". עוד נאמר בתמצית, בין השאר כי:

"השאיפה הזאת, השילוש הזה של השאיפה לנשק השמדה המוני של תמיכה בטרור דרך החיזבאללה, דרך נוכחות איראנית במזרח התיכון, כלומר בלבנון, ובעצם הרצון להנציח את העימות, והנוכחות הזו בלבנון שהיא גם כעין זרוע איסטרטגית ארוכה מבחינת איראן, עושה את האיום הזה לאיום מוביל, איום שצריך לפיו לבנות את הכוח, להתכונן אליו, וצריך בעיקר לסכל אותו".

מדברים אלה, שעליהם חזר אלוף דיין בהבהרה שהגיש, אין כל סתירה לראיות שעל פיהן נקבע שאיראן היא "אויב" כמשמעות דיבור זה בסעיף 91 לחוק. גם מטעם זה אך ברור הוא שאין באמור בתמצית ההרצאה "כדי לשנות את תוצאות המשפט" לטובת המבקש.

לפיכך אני דוחה את הבקשה.