ע"א 2754/16 אלקבס ארלט נ. כתר שירותים ושינוע (2011) בע"מ

השופט י' עמית :

עניינו של הערעור שבפנינו בתוקפו של שטר משכון.

1.

בתמצית שבתמצית, המערערת, שביני לביני הלכה לעולמה (להלן: המנוחה ),

היא אמה של המשיבה 3 (להלן: המשיבה ). והמשיב 2 הוא חתנה (להלן: המשיב ) (שניהם ייקראו להלן: המשיבים ). המנוחה חתמה ביום 4.7.2012 על הודעת משכון של דירתה באשדוד (להלן: הדירה ), וביום 23.8.2012 חתמה על אישור לערבותה לחובות החברה שבבעלות המשיב (להלן: החברה ), ואת הסכמתה לשעבד בשעבוד קבוע מדרגה ראשונה את זכויותיה בדירה לטובת המשיבה 1 בערעור דכאן בגין חובות החברה.

2.

כמקובל במקומותינו, לאחר שהחברה לא פרעה את חובה למשיבה 1 וזו ביקשה לממש את המשכון, טענה המנוחה כי לא הבינה את מהות המסמכים עליהם חתמה. המנוחה פנתה בהמרצת פתיחה לבית משפט השלום, במסגרתה טענה כי בתה-המשיבה ביצעה מעשה רמייה כלפיה והגתה רעיון זדוני להונות אותה ולרשום משכון על דירתה לטובת המשיבה 1, כבטוחה לחובות החברה.

לאחר שהתביעה בבית משפט השלום נמחקה מחוסר סמכות עניינית, הגישה המנוחה תביעתה במסגרת הליך זה לבית המשפט המחוזי, כאשר הפעם שינתה גרסתה וטענה באופן מרוכך יותר כי לא הבינה את מהות המסמכים עליהם חתמה, וכי הדברים לא הוסברו לה על ידי עורכת הדין בפניה חתמה.

3.

בית משפט קמא דחה את התביעה, בציינו כי הגם שספק אם ניתן היה להסתמך על הודעת המשכון כשלעצמה, הרי שמסמך האשרור מיום 23.8.2012 מרפא את הפגם ומבהיר את טיב עסקת היסוד שבבסיס הודעת המשכון.

עורכת הדין בפניה חתמה המנוחה על שני המסמכים, ייצגה גם את המנוחה ואת המשיבים. עורכת הדין טענה בעדותה כי נתבקשה רק להחתים את המנוחה, אך לא הסבירה לה על מה היא חותמת. למרות זאת קבע בית משפט קמא כי לא נסתרה החזקה כי אדם החותם על מסמך מבין על מה חתם ובמה התחייב. משכך, נדחתה תביעתה של המנוחה, ונקבע כי המשיבה 1 רשאית להמשיך בהליכי מימוש המשכון.

4.

על כך נסב הערעור שבפנינו, בו העלתה המנוחה, או ליתר דיוק המשיבים שנכנסו בנעליה, טענות שונות הנוגעות לתוקפו של המשכון. לא למותר לציין כי באופן מפתיע הוצג מסמך שהוגש על ידי המנוחה בתיק ההוצאה לפועל, ולפיו כביכול נתנה את הדירה במתנה לנכדיה (ילדיהם של המשיבים) עוד לפני חתימת שטר המשכון. הסכם המתנה כולל הוראות לא שגרתיות המאפשרות למשיבים להתגורר בדירה עד אחרית ימיהם, ועל פניו מתעורר ספק לגבי האותנטיות של המסמך ולמצער, לגבי מועד חתימתו. זאת, באשר עורך הדין שאישר כי ילדיה ונכדיה של המנוחה חתמו בפניו, נמנע מלציין מתי חותמי המסמך התייצבו וחתמו בפניו.

5.

מכל מקום, איננו נדרשים להסכם המתנה, באשר גם המנוחה לא תלתה יהבה במסמך זה ולא הזכירה אותו במסגרת הערעור.

עיקרו של הערעור בטענות המנוחה לגבי אי הבנתה את המסמכים, אך טענות אלו דינן להידחות. המערערת עצמה אישרה בעדותה כי סמכה על בתה והייתה נכונה לעזור לה. משכך, המנוחה מנועה מלטעון כי לא הבינה על מה היא חותמת, בהתאם להלכה כי מי שחתם על מסמך תוך הסתמכות עיוורת על יועץ המהימן עליו לא יישמע בטענת "לא נעשה דבר" (השוו: ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' לופו , פ"ד נד(2) 559, 574 (2000); ע"א 413/79 ישראל אדלר חברה לבניין בע"מ נ' מנצור , פ"ד לד(4) 29 (1980)).

6.

משלא מצאנו ממש גם ביתר הטענות שהועלו בערעור, הערעור נדחה והמשיבה 1 רשאית להמשיך בהליכי מימוש המשכון.

המערערת תשא בהוצאות המשיבה 1 בסך 7,000 ₪, כסכום הפקדון שהופקד.