ע"א 2916/14 יוסף שחם נ. פקיד שומה ירושלים 1

לפניי בקשה שנייה שמגישים המבקשים לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בגדרו נדחו ערעורי מס הכנסה ומע"מ שהגישו המבקשים והמשיבה 3 (להלן: אשבל ).

המבקשים הגישו ערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, שבגדרו אושרה שומת המס שהוצאה להם בסך של כ-40 מיליון ש"ח. בצדו של הערעור, הגישו המבקשים בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, כך שהליכי הגבייה נגדם יעוכבו. בקשה זו נדחתה בהחלטת השופט נ' סולברג מיום 21.5.2014. בהחלטתו עמד השופט סולברג על כך שסיכויי הערעור "אינם מן המשופרים" וכי מאזן הנוחות אינו נוטה לעבר קבלת הבקשה, בין היתר, מאחר ש"אין חשש שהמדינה לא תוכל להשיב את הכספים, אם וכאשר יזכו המבקשים בערעור".

עתה פונים המבקשים בבקשה נוספת לעיכוב ביצוע "בכל הנוגע למימוש או להצבעה מכוח מניות המשיבה 3 [אשבל] המשועבדות להבטחת חוב המערערים [המבקשים] למשיבים 2-1". אביא בקצרה את הרקע הנחוץ להבנת הבקשה. במסגרת ההליך הפלילי שהתנהל נגד המבקש 1 (להלן: שחם ), ובטרם ניתן פסק דינו של בית משפט קמא, נחתם הסכם בין שחם לבין המדינה, שבגדרו שועבדו בטוחות שונות לטובת המדינה לצורך הבטחת תשלום המס העתידי שבו יחוב שחם. בין היתר, שועבדו לטובת המדינה חלק ממניות אשבל שהוחזקו על-ידי שחם, הן המניות המוזכרות לעיל.

לאחר שניתן פסק דינו של בית משפט קמא, אשבל לא פרעה את חובותיה למשיבים 2-1, וביום 14.10.2016 הגישה רשות המיסים לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד בקשה למינוי נאמן לאשבל לצורך גיבוש הסדר נושים (לפי סעיף 350 לחוק החברות, תש"ס-1999). הנאמנים שמונו לאשבל פעלו למכירתה בתמורה לסך של 192 מיליון ש"ח. במקביל התקבלו אצל הנאמנים תביעות חוב נגד אשבל, שהצטברו לסך של 350 מיליון ש"ח. הנאמנים פעלו להגיע להסדר חוב עם נושיה של אשבל, והגיעו עמם להסכמות לקראת פשרה. שחם התנגד להסכם הפשרה. לפיכך, פנו הנאמנים לבית המשפט המחוזי בבקשה למתן הוראות, שבה צוין כדלקמן:

"הצדדים סבורים כי לאור בקשת רשות המיסים למימוש השעבודים ולאור העיקולים שנרשמו לטובת רשות המסים על נכסיו של שחם לרבות מניותיו שאינן משועבדות ... הרי שרשות המסים נכנסת למעשה בנעלי יוסי שחם עד סכום החוב של יוסי שחם כלפיה ולכן יכולה להגיע להסכמות לגבי הסדר גם ללא הסכמת יוסי שחם לפשרה המוצעת".

טענה זו של הנאמנים עומדת במוקד הבקשה לעיכוב ביצוע, כאשר לטענת שחם אין רשות המסים רשאית להיכנס בנעליו, כיוון שאין די בכך שמניותיו שועבדו לטובת רשות המסים, ובטרם זו תכנס בנעליו עליה לפעול קודם לכן לאכיפת השעבוד והדבר לא נעשה. עוד טוען שחם, כי אם תדחה בקשתו לעיכוב הביצוע, הרי שייגרם לו נזק בלתי הפיך, שכן במצב דברים זה הנאמנים יגיעו להסדר עם צדדים שלישיים. מתשובות הצדדים ומעיון במערכת "נט המשפט" עולה כי טרם ניתנה החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשת הנאמנים למתן הוראות.

הנאמנים והמשיבים 2-1 מתנגדים לבקשה.

לאחר העיון בבקשה, בתשובות המשיבים, ובתגובת המבקשים לתשובות, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

תחילה, וכפי שטוענים המשיבים בתשובותיהם, נראה כי 'בקשה לעיכוב ביצוע בעילה של שינוי נסיבות' אינה האכסניה המתאימה לבירור טענות המבקשים. טענתם המרכזית של המבקשים בבקשה היא כלפי האופן בו מבקשת רשות המסים לעשות שימוש בבטוחות ששועבדו לזכותה ולא לגבי עצם זכותה לאכוף את פסק הדין . מכאן, שאין מדובר במחלוקת שצריכה להתברר במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע, שבגדרה, ככלל, מתבררת השאלה אם יש מקום לממש פסק דין אם לאו. בנסיבות אלה, על המבקשים להעלות טיעוניהם כלפי רשות המסים בהליך המתאים לכך. בהליך מתאים יוכלו המבקשים גם להעלות את הטענה, כי בכך שרשות המיסים מבקשת להיכנס בנעליו של שחם, היא למעשה "כובלת" אותו בהסדר עם צדדים שלישיים שכלפיהם יש לו טענות משפטיות שונות.

מעבר לצורך אציין, כי לא מצאתי שיש להיעתר לבקשה גם לגופם של דברים. מבחינת סיכויי הערעור, נקודת המוצא היא זו שהונחה בהחלטת השופט סולברג ושלפיה אלה "אינם מן המשופרים", מבלי שיש בכך משום הבעת עמדה חד משמעית בנושא. אינני סבור גם, כי יש במצב החדש כדי לשנות מהערכתו של השופט סולברג את מאזן הנוחות. בסופו של יום, הנזק שייגרם למבקשים אם יאושר הסכם הפשרה הוא נזק ממוני בעיקרו שניתן יהיה לפצות עליו במידה וערעור המבקשים יתקבל וחבותם במס תופחת , שהרי ערעורם של המבקשים אינו על החבות שנקבעה להם במלואה.

הבקשה נדחית. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבים 2-1 בסך 3,000 ש"ח ובהוצאות המשיבה 3 בסכום זהה.