ע"א 2931/99 עווד צלאח סוויטי נ. סולכור סנטר בע"מ

זוהי בקשת רשות לערער על החלטה של רשמת בית המשפט המחוזי של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת ש' ברוש), לדחות את הבקשה לבטל החלטה על מחיקת ערעור שהגיש המבקש.

בבסיס הבקשה עומד כתב תביעה בסדר דין מקוצר שהגישה המשיבה נגד המבקש לבית משפט השלום. בקשת המבקש לרשות להתגונן נדחתה, וניתן נגדו פסק דין. המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי.

במצורף לערעור הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בדיון שהתקיים הסכים המבקש לחזור בו מן הבקשה. לאחר ביטול הבקשה להארכת המועד נמחק הערעור, אולם המבקש טוען כי לא היה מקום למחיקה, שכן בקשת האורכה הוגשה מתוך זהירות בלבד, ולטענתו הוגש ערעורו במועד. טענות אלו נדחו על ידי הרשמת, ועל כך מבקש המבקש רשות לערער.

המבקש טוען, כי הוא מתקיים מהכנסה של כ1,800- - 2,000 ש"ח לחודש. המשיבה מטילה ספק בעובדה זו, מאחר שהמבקש היה בעל עסק פעיל ורחב היקף של שיווק קרמיקה ומוצרים סניטריים, וגירסתו אינה סבירה. כן היא מציינת כי המבקש אינו מפרט את עיסוקו ומקור הכנסתו זו.

אמנם, מכלל הנתונים שבתצהירו ניתן להסיק, כי מצבו הכלכלי של המבקש אינו מן הטובים. המבקש מציין כי הוא מתגורר "בשטחים", משפחתו מונה אחת-עשרה נפשות ואשתו אינו עובדת. אולם בהעדר פירוט כלשהו של מקור ההכנסות, ובהיעדר ראיות חיצוניות בדבר רמת ההכנסה, המשקל שניתן לייחס לטענה זו מועט.

המבקש מפנה לפסק דין שניתן לטובתו בת.א. 9134/94 בבית משפט השלום בירושלים, שם חוייבה המשיבה לשלם לו סך של 7,560 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.11.93, וכן שכר טרחה בשיעור 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ. לטענתו יש לקזז סכום זה, העומד כיום על 16,163 ש"ח, מן הערבון הנדרש ממנו כאן.

המשיבה אינה חולקת על קיומו של החוב, אך טוענת כי חובו של המבקש אליה בגין פסק הדין נשוא בקשה זו גדול בהרבה.

נראה לי, כי אף שחובו של המבקש למשיבה גדול בהרבה מחוב המשיבה אליו, יש לייחס משקל לעובדה שחובה של המשיבה חלוט וסופי, בעוד חובו של המבקש עשוי להתבטל במסגרת הערעור המבוקש. לפיכך, יש מקום לייחס משקל כלשהו לקיומו של החוב החלוט של המשיבה לטובת המבקש.

אשר לסיכויי הבקשה לרשות ערעור:

טענתו העיקרית של המבקש היא, כי המועד להגשת הערעור לבית המשפט המחוזי צריך להימנות מיום מתן פסק דין סופי על ידי בית משפט השלום, וכי על פי מניין זה הוגש ערעורו במועד. אולם, בפועל נמנה המועד החל מדחיית הבקשה לרשות להתגונן, ולפיכך נמחק ערעורו.

אין בפני נוסח ההחלטה בבקשת הרשות להתגונן, ואף לא פסק הדין שניתן בעקבותיה, כך שאין אני יכולה לבחון את השאלה האם ההחלטה הראשונה מהווה אף היא פסק דין. עם זאת, על פני הדברים נראה שסיכויי המבקש לזכות בטענתו אינם מבוטלים. לכך יש להוסיף טעויות מנהליות שונות (רישום הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור כבקשה להארכת מועד להפקדת ערבון; מחיקת הערעור, כביכול, בשל אי הפקדת ערבון כאשר הערבון כבר הופקד), אשר יתכן שהיו קשורות למחיקת התיק ללא הצדקה.

אני סבורה, איפוא, כי מן ההיבט של סיכויי הערעור אין לדחות את הבקשה.

סוף דבר, לאחר שהבאתי בחשבון את כל הנימוקים שמניתי, נראה לי כי אין מקום לפטור את המבקש מהפקדת ערבון, בעיקר בשל העדר פירוט מקורות הכנסתו. עם זאת, אני מפחיתה את הערבון ומעמידה אותו על סכום של 5,000 ש"ח. סכום זה יופקד תוך שלושים יום ממסירת החלטה זו.