ע"א 2991/96 יובל שרם נ. שרביב בע"מ

ההסבר שניתן לאיחור בהפקדת הערבון במשך כשנה וחצי הוא, כי לא עלה בידו של המערער הראשון לגייס את חלקו בסכום הערבון. לפיכך, מבקש המערער השני המייצג את עצמו ואת המערער הראשון, כי תתקבל התחייבות עצמית מטעמו במקום ערבון.

לבקשה לא צורף תצהיר מטעם מי מן המערערים, וכל שנאמר בה הוא כי המערער הראשון התקשה בגיוס סכום הערבון. למקרא הדברים מתעוררות תמיהות רבות, כמו למשל: לא ברור מה עשה המערער הראשון במשך הזמן שחלף מאז הגשת הערעור על-מנת לגייס את סכום הערבון; מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד להפקדת הערבון לפני שחלף המועד להפקדתו; מדוע נזנח למעשה הערעור במשך שנה וחצי; מדוע לא לקח על עצמו המערער השני את נטל הפקדת הערבון מייד כשהתברר כי המערער השני אינו יכול להפקיד את הערבון, וכיוצא באלה שאלות.

התמונה הכוללת המצטיירת היא של מי שזנחו את ערעורם ומנסים עתה להשיב את הגלגל אחורנית. אך מובן כי הדבר איננו אפשרי. המערערים קבלו את ההודעה המחייבת אותם להפקיד ערבון בתאריך 10.5.96. הם בחרו במשך שנה וחצי להתעלם מן ההודעה ומן הצו האמור בה. עתה, בתגובה להחלטה המתריאה על אפשרות דחיית הערעור על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד1984-, מתבקשת הפקדת התחייבות עצמית של המערער השני במקום ערבון בשל כך שהמערער הראשון לא הצליח לגייס את חלקו. והרי בקשה כזו או בקשה אחרת ניתן היה להגיש על אתר. המערערים לא עשו כן. לא ניתן "להחיות" את הערעור על יסוד טענות לאקוניות וסתמיות כמבואר לעיל. לפיכך, אני מחליטה לדחות את הבקשה.

הערעור נדחה על פי תקנה 431 הנ"ל.