ע"א 3004/02 פשס אורי נ. מדינת ישראל-עירית באר שבע

לבית-משפט השלום בבאר-שבע הוגשו כנגד המבקש הזמנה למשפט וכתב-אישום בגין עבירות על חוק העזר לבאר שבע (העמדת רכב וחנייתו), תשנ"א1991-. זאת לאחר שהמבקש, שיוחסו לו עבירות של חניה בניגוד לחוק העזר, שהן מסוג עבירות קנס - ברירת משפט, סירב לשלם את הקנס והודיע על רצונו להישפט.

המבקש טען, כטענה מיקדמית, כי העבירות שבהן הואשם התיישנו, וזאת מכיוון שמדובר בעבירות מסוג חטא, שחלה לגביהן הוראת ההתיישנות שבסעיף 9(א)(4) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב1982- (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). על-פי הוראה זו, אין להעמיד אדם לדין בשל עבירה שהיא עבירת חטא אם עברה מיום ביצועה שנה אחת. לטענת המבקש, שכתבי-האישום נגדו הוגשו למעלה משנה מיום ביצוע העבירה, הוראת סעיף 9(א)(4) הנ"ל גוברת על הוראות פרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי, הקובעות הסדר המאריך לכאורה את תקופת ההתיישנות. על-פי הסדר זה, התביעה רשאית לשלוח הודעת תשלום קנס לנאשם, על-פי רוב בתוך שנה אחת בלבד מיום ביצוע העבירה; לאחר משלוח הודעת התשלום רשאי הנאשם להחליט בתוך 90 ימים נוספים אם לשלם את הקנס או לבקש להישפט; והתביעה רשאית לשלוח לנאשם הזמנה למשפט בתוך שנה נוספת בלבד מיום קבלת בקשתו להישפט.

טענת ההתיישנות שהעלה המבקש נדחתה, והוא הורשע לאחר שמיעת ראיות בעבירות שיוחסו לו. על פסק-דין זה ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע, וחזר על טענתו בעניין ההתיישנות. אף הפעם נדחתה הטענה, וכן ערעורו. מכאן הבקשה שבפניי.

טענת המבקש עתה היא - במובחן מטענתו בפני הערכאות הקודמות - כי יש לפרש את הוראות ההתיישנות שבפרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי לאור הוראת סעיף 9(א)(4) לחוק סדר הדין הפלילי, באופן שסך כל תקופות ההתיישנות של העבירה שבה הואשם לא יעלה על שנה אחת, במצטבר לפרק-הזמן של שלושה חודשים שמוקצב לנאשם להחליט על עמדתו בעניין הודעת תשלום קנס שנשלחה אליו. פירוש זה, הוסיף המבקש וטען, מתחייב מן ההכרח לבחור, מבין פירושים סבירים של הוראה פלילית לפי תכליתה, בפרשנות המקלה עם הנאשם. המבקש הוסיף עוד, כי יש חשיבות לקיום דיון בעניינו, משום שהעבירות שבהן הואשם הן נפוצות למדיי, ויש חשיבות מיוחדת לכך שבית-משפט זה יפסוק מהי תקופת ההתיישנות.

מנגד, המדינה התנגדה לבקשה, בהטעימה, ראשית, כי טענת המבקש כבר נדונה ברע"פ 7927/98 גולדברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם; ניתנה בתאריך 5.1.99), ונקבע כי הוראות פרק ז' לחוק סדר הדין הפלילי מעמידות הסדר מיוחד, הגובר על הוראות סעיף 9 לחוק סדר הדין הפלילי. המדינה ביקשה להפנות בהקשר זה גם לע"פ 6629/98 הלר נ' מדינת ישראל (לא פורסם; ניתן בתאריך 13.5.02). שנית, נטען, כי הפירוש המוצע על-ידי המבקש אינו מתיישב עם לשון החוק ועם תכליתו, שהיא ייעול הטיפול באכיפתן של עבירות תעבורה קלות יחסית, שמספרן רב. המדינה הסבירה בהקשר זה, כי הפירוש המוצע על-ידי המבקש למצער יחייב את המדינה לחשב יתרות זמן בכל בקשה ובקשה להישפט, ובכך יש לכדי להטיל עומס עצום ובלתי סביר על מערכת האכיפה.

לאחר שעיינתי בבקשה למתן רשות ערעור, הגעתי לכלל דעה כי בנסיבות המקרה שבפניי אין מקום להיעתר לה. כאמור, טענת המבקש, שלא זו בלבד שהועלתה במתכונתה הנוכחית לראשונה בפני בית-משפט זה, אף נדחתה זה מכבר ברע"פ גולדברג . על רקע זה, בנימוקים שהציג המבקש אין כדי להצדיק דיון בעניינו במסגרת של ערעור שני.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.