ע"א 3016/01 בן עמיהוד נ. משטרת ישראל

1.המבקש נחשד בביצוע עבירה של סחר בתשמישי קדושה גנובים. הוא פנה בבקשה, על פי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט1969- (להלן: הפקודה), להחזרת רכוש שנחשד כגנוב אשר נתפס ברשותו. בקשות דומות הוגשו על ידי אחרים. ביום 26.2.01 ניתנה, במסגרת ערר שהגיש המבקש, על פי סעיף 38 לפקודה, החלטה של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ר' לבהר-שרון), לפיה, משהוגש כתב אישום ולאור הסכמת הצדדים, יועברו ספרי התורה למשרדי הרבנות הראשית, עוד באותו יום, זאת בהתאם לצו שניתן עוד קודם לכן, בבית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופט ד' גלדשטין), בהסכמת הצדדים.

משלא קיבל המבקש הודעה על כך שהצו בוצע, פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לקיום דיון ולחלופין לקצוב זמן למשטרה על מנת שתודיע האם קוים הצו. בית המשפט הורה למשטרה להודיע, בו ביום, אם קוים הצו. למחרת היום הודע על ידי המשטרה כי הצו קוים כבר בתאריך 26.2.01. המבקש פנה לבית המשפט המחוזי, בבקשה להחזרת הנכסים התפוסים לידיו, בשל שהמשיבה "הפרה בצורה בוטה צו של בית משפט והתעלמה מקיומו". בית המשפט המחוזי קבע, כי המבקש, הטוען לאי קיום הצו, צריך היה להביא ראיות לכאורה לסתור את אישור המשטרה, כי הצו קוים כלשונו.

2.כנגד החלטה זו מופנית הבקשה שלפני. המבקש סבור כי טענותיו לא זכו להתייחסות מספקת בערכאות השונות; כי אין להסיק מהודעת המשטרה בדבר קיום הצו ככתבו וכלשונו - שהצו אכן קוים; כי התנהלות המשטרה לוקה בחוסר סבירות, וכי מבירור שערך ברבנות עולה, שבתאריך, שאינו זכור לפקיד הרבנות, נתקבל מהמשטרה שק נעול. המבקש שב וטוען כי את החפצים שנתפסו קיבל בירושה מאביו, וכי כתב האישום שהוגש נגדו היה פגום. לפיכך, מבקש הוא ליתן צו המורה להשיב לו לאלתר, את כל החפצים שנתפסו, ולפסוק לו הוצאות לדוגמא.

3.דין הבקשה - שהיא למעשה בקשה למתן רשות ערר לפי סעיף 38א(ב) לפקודה - להידחות. ההחלטה מיום 26.2.01 ניתנה על יסוד הסכמת הצדדים, ומהודעת המשטרה - שאמנם הוגשה באיחור - עולה כי ההחלטה בוצעה כדבעי. המבקש לא הביא שמץ של ראיה לכך שההחלטה לא בוצעה, ולא מצאתי לפיכך כל פגם בהחלטתו של בית המשפט קמא בעניין זה. אף מן הבירור שערך המבקש עצמו עולה, כי החפצים הועברו לידי הרבנות. יתר טענותיו של המבקש אינן רלוונטיות במסגרת בקשה זו, ומכל מקום, הבקשה איננה מגלה כל עילה המצדיקה דיון נוסף בעניין.

כפי שציין בית המשפט קמא, המבקש רשאי לפנות בכל עת לבית המשפט ולהוכיח כי הצו לא קוים.

הבקשה נדחית. המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך 2,500 ש"ח.