ע"א 3024/10 ג'ק ויינר נ. גבריאל מויאל

מתוקנת

1.

לפניי בקשה למתן סעד זמני לפיה מתבקש בית המשפט להותיר על כנו את צו העיקול הזמני שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה לטובת המבקשים וכנגד המשיב 1 והמשיבה 3.

2.

המבקשים, ילדיו ונכדיו של אוטו הלר ז"ל (להלן: אוטו ), הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה נגד ילדיו ונכדיו של ריכרד הלר ז"ל - אחיו של אוטו, וכן כלפי אחרים לרבות המשיב 1 - בעלה של המשיבה 3. עניינה של תביעה זו היא השבת כספי ירושה בגין שני נכסים בדרזדן שבגרמניה אשר הוחרמו על-ידי השלטונות הגרמניים בזמן השואה ואשר בעליהם נרצחו בשואה. התביעה נגעה בעיקרה בכספים שנתקבלו לידי ארנסט הלר ז"ל (להלן: המנוח ), בנו של ריכרד הלר ז"ל, כתוצאה מהסכם מיום 26.6.1993 שנחתם בגרמניה בינו ובין ארגון יהודי - JCC . עיקרו של הסכם זה הוא שהצדדים יחלקו ביניהם סכום של למעלה ממיליון מרק גרמני שהתקבל ממכירת שני הנכסים בעיר דרזדן, כך שהמנוח יקבל את החלק הארי של סכום זה. המבקשים טענו במסגרת כתב התביעה כי המנוח והמשיבים קבלו לידיהם כספים בגין נכסים אלו, הכוללים כספים שהמבקשים זכאים להם, מבלי ליידע את המבקשים על זכותם בכספים שהתקבלו.

3.

יש לציין כי בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה על-ידי המבקשים בקשה להטלת עיקולים זמניים כנגד הנתבעים השונים ובהם המשיבים 1 ו-3. בהחלטות בית המשפט בגדרן של בש"א 3389/04, 3392/04 ו-4094/04 הורה בית המשפט להטיל צו עיקול עד סך של 4,650,000 ש"ח על זכויות המשיבים 1 ו-3 בנכסים שבבעלותם לרבות: דירה, שתי חנויות ומכונית. מאוחר יותר קיבל בית המשפט באופן חלקי את בקשת המשיבים 1 ו-3 בגדרה של בש"א 7575/04 לביטול העיקולים, וקבע כי העיקול על הכספים והזכויות שבידי המבקשים 1 ו-3 יעמוד על סך של 905,955 ש"ח בלבד. בהחלטת בית המשפט בגדרן של בש"א 6952/05 ו-15000/04 הוגדל סכום העיקול לסך של 2,175,404 ש"ח.

4.

פסק-דינו של בית המשפט המחוזי עסק בחבותם של המשיבים בלבד, זאת מאחר וניתנו מוקדם יותר פסקי-דין לגבי שאר הנתבעים. בית המשפט קיבל את התביעה בחלקה. במסגרת פסק-דינו חויב המשיב 2 לשלם לטובת המבקשים סך של 600,000 ש"ח, והמשיבה 3 חויבה לשלם לטובת המבקשים סך של 2,200,000 ש"ח. יחד עם זאת, התביעה כנגד המשיב 1 נדחתה. במסגרת פסק-הדין נדרש בית המשפט לקבוע את אחריותם של המשיבים והמנוח כמעוולים. נקבע כי המנוח הפר חובה חקוקה מכוח סעיף 122 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, המטיל חובה על יורש לגלות ליורשים אחרים פעולות שהוא מתכוון לעשות בירושה המשותפת. כמו כן, נקבע כי המנוח הינו בגדר מעוול מכוח עוולת הרשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין ). זאת מכוח יחסי הקרבה והציפייה בין היורשים במימוש כספי העיזבון, וכן עקב הפרת חובת זהירות קונקרטית לגלות ליורשים האחרים שניתן לקבל כספים עבור נכס מנכסי הירושה. אי גילוי זה גרם למבקשים נזק - אי גביית חלקם בתמורה. בנוסף נקבע כי המשיב 2, בנו של המנוח, היה שותף מלא וסייע למעשי המנוח כלפי המבקשים, הן לפני עשייתם והן לאחריהם. עוד נקבע כי המשיבה 3 הייתה מעורבת במשא ומתן לקראת ההסכם השני עם ה- JCC ואף חתמה על מסמכים שונים הקשורים אליו. כל זאת, נוכח היכרותם של המשיבים 2-3 את המבקשים ומודעותם לזכויותיהם בכספים שנתקבלו על-ידי המנוח. מאידך נקבע כי לא הוכח שהמשיב 1 היה מעורב בהליכים לקראת ההסכם השני עם ה- JCC או בחתימה עליו, וזאת למרות נוכחותו בחלק מהנסיעות לצורך כך. לפיכך נקבע כי הוא אינו חב בעוולת הרשלנות מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין.

המבקשים הגישו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה ולצידו בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור. בערעורם מתמקדים המבקשים בחבותו של המשיב 1 מכוח סעיף 12 לפקודת הנזיקין.

5.

בבקשה זו טוענים המבקשים כי סיכויי ערעורם גבוהים. בכלל זה טוענים הם כי הוכח שהתקיימו כל היסודות הדרושים על מנת לבסס את חבותו של המשיב 1 כמאשרר בהתאם לסעיף 12 לפקודת הנזיקין, העוסק באחריותו של משתף ומשדל. לטענתם סעיף 12 לפקודה חל על מי שאישר גם באופן רטרואקטיבי את מעשה העוולה וכי אחריותו שווה לזו של המעוול הראשי. לשיטת המבקשים המשיב 1 ידע על מעשי העוולה, ויש לראות את שתיקתו כדרך פעולה הנחשבת כאשרור. כמו כן, הם סבורים כי אין ספק שהמשיב 1 הפיק הנאה ממעשים אלו, שכן הוא נהנה מהכספים שהגיעו לרשותם של בני הזוג. עוד בעניין זה טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט כאשר לא קבע שהמשיב 1 ידע על העוולות שבוצעו על-ידי המנוח, למרות שהוכח בפניו, בין היתר, כי המשיב 1 ידע על מעשים אלו מאשתו. על מנת לבסס את טענתם מפנים המבקשים לראיות שונות ולהתבטאויות של המשיבים 1 ו-3 התומכים בכך כי הם פעלו תוך שיתוף הדדי. טענה נוספת בפי המבקשים היא כי טעה בית המשפט שלא קבע שהמשיב 1 מעוול במישרין בגין עוולת הרשלנות לרבות רשלנות זדונית. לטעמם של המבקשים העובדה כי המשיב 1 לא גילה ליורשים האחרים שניתן לקבל כספים עבור נכס מנכסי הירושה מקימה את יסודותיה של עוולת הרשלנות כלפי המבקשים. לעניין זה מדגישים הם כי יחסים בין בני משפחה מקימים חובת גילוי מוגברת, אשר נובעת גם מעקרון תום הלב, ובפרט כאשר מדובר בנכסים הנוגעים ליורשים.

6.

לעניין מאזן הנוחות טוענים המבקשים כי עולה חשש ממשי כי אי מתן הסעד הזמני יכביד על ביצוע פסק-הדין. המבקשים טוענים כי המשיבים 1 ו-3 עשו כל מאמץ על מנת להעלים את נכסיהם. עוד טוענים המבקשים בעניין זה כי אי הותרת העיקולים הזמניים שהוטלו על חלקו של המשיב 1 בנכסים הרשומים במשותף על שמם של המשיבים 1 ו-3, קרי דירת מגורים ומשרד יסבו למבקשים נזק כפול עקב החשש בדבר מכירת חלקו של המשיב 1. חשש זה נובע מכך שמכירת חלקו של המשיב 1 תביא לכך שערך הנכס יפחת בשל הצורך למכור את חלקה של המשיבה 3 בנכס בלבד, וכן מאחר שהמבקשים לא יוכלו להיפרע מחלקו של המשיב 1. בנוסף מציינים הם כי אי היכולת להיפרע מהמשיב 1 רלבנטית גם ביחס לרכוש הרשום על שמו בלבד: מכונית וחלקות חקלאיות. לבסוף, מדגישים המבקשים כי הטלת העיקולים המבוקשים הינה על דרך רישום בלבד, ואינה גורעת מהמשך השימוש בהם.

7.

המשיב 1 טוען כי דין הבקשה להידחות, שכן לא עלה בידם של המבקשים להראות כי נתקיימו טעמים מיוחדים אשר יצדיקו היענות לבקשתם, כפי שנדרש לעמדתו, לפי תקנה 471(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עוד טוען הוא כי סיכויי הערעור קלושים. בעניין זה טענתו העיקרית של המשיב 1 היא כי בית המשפט קמא קבע כי הוא לא היה מעורב בהליכים נשואי התביעה, לא השתתף בפגישה עם נציגי ה- JCC , וכי אין לו ידיעה אישית על המהלכים שעמדו בבסיס ההסכם עם ה- JCC . עוד מדגיש המשיב 1 כי טענת המבקשים לפיה בית המשפט כלל לא התייחס לסוגיית האשרור ביחס למשיב 1 משוללת יסוד, לאור הקביעות ביחס להיעדר מעורבותו של המשיב 1 אשר לאורם לא היה על בית המשפט אף להיזקק לסוגיה זו.

לעניין מאזן הנוחות טוען המשיב 1 כי המבקשים לא עמדו בנטל הרובץ על כתפיהם להוכיח תוך הצגת נתונים עדכניים, מדוע מצבו הכלכלי של המשיב 1 מחייב את מתן הסעד הזמני. המשיב 1 מטעים כי ההחלטה בעניין הסעד הזמני ניתנה בשנת 2004 ואין בכך כדי להעיד על מצבו של המשיב 1 דהיום. לבסוף, מציין המשיב 1 כי הוא עוסק היום בעריכת-דין ומנהל משרד עצמאי דבר המהווה שינוי מהותי במצבו הכלכלי.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה ותגובת המשיב 1 הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. כידוע על המבקש עיכוב ביצוע של פסק הדין או מתן סעד זמני בערעור לשכנע את בית המשפט כי סיכוייו להצליח בערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו במובן זה שפעולה על פי פסק הדין טרם הכרעה בערעור תקשה באופן ממשי על החזרת המצב לקדמותו, אם יזכה המבקש בערעורו (ראו: ע"א 8800/04 שטיינר נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, 11.11.2004); ע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 14.4.2005)) . באשר לסיכויי הערעור, טענתם העיקרית של המבקשים היא כי המשיב 1 חב בנזקם מכוח היותו מאשרר לפי סעיף 12 לפקודת הנזיקין. טענה זו אינה נסמכת על קביעה פוזיטיבית של בית המשפט קמא בדבר היקף ידיעתו של המשיב 1 על מעשיה של אשתו והמנוח ומגעיהם עם ה- JCC . יחד עם זאת, ידיעה זו לא נשללה בפסק-דינו של בית המשפט קמא ואף, על פניו, הדבר עולה במידת מה מהתבטאויות שונות של המשיב 1. לכן, לא ניתן לקבוע כי סיכויי הערעור נמוכים. בנוסף סבורה אני כי מאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המבקשים. אם יזכו המבקשים בערעור עשוי המשיב 1 להיות מחויב בסכום של למעלה משני מיליון ש"ח, חוב אשר ספק אם יעלה בידו לפרוע. בעניין זה יש לציין כי המשיב 1 בתשובתו לא עמד על יכולתו הכלכלית והסתפק באמירות כלליות על עיסוקו הנוכחי. כמו כן, אבקש להעיר כי חלק ניכר מהעיקולים המבוקשים נוגעים לרכוש הרשום על שמם של שני בני הזוג, המשיבים 1 ו-3.

9.

משאלה פני הדברים דין הבקשה להתקבל. ניתן בזאת סעד זמני לפיו העיקולים שהוטלו על זכויותיו של המשיב 1 בגדרן של בש"א 6952/04 ו-15000/04 בבית המשפט מחוזי בחיפה, יוותרו בתוקפם עד להכרעה בערעור שהוגש על-ידי המבקשים לבית משפט זה.

המשיב 1 יישא בשכר טרחת עו"ד בסך של 5,000 ש"ח ובהוצאות.