ע"א 3109/00 חראנבה עדואן נ. עלי בדארנה

1.המבקש הגיש לבית משפט השלום בחיפה תביעה נגד המשיבים 2-1, ולאחר תיקון כתב התביעה צורפה המשיבה השלישית כנתבעת נוספת. התביעה היא לתשלום פיצויים בגין תאונה בה נפגע. התאונה תוארה בכתב תביעתו כך:

"בתאריך 3.6.97 בשעה 17:30 ו/או בסמוך לכך נתפסה רגלו של התובע בתוך שרשרת מכונה חקלאית קומביין מסוג ג'ונדיר בצבע ירק מספר רישוי 301-725 ( להלן: הרכב ) וכתוצאה מכך נפצע התובע קשות ברגלו ונגרמו לו שברים מרוסקים, תלישות עור ומעיכות רבות".

לטענת המבקש, תאונה זו הינה תאונת דרכים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- ( להלן: חוק הפיצויים ), ולפיכך עילת תביעתו מעוגנת בהוראות חוק זה. הדיון בבית משפט השלום פוצל, כך שתחילה נדונה שאלת החבות. לאחר שמיעת ראיות, החליט כבוד הנשיא קיטאי ביום 2.9.98 כדלקמן:

"לאחר ששמעתי ראיות וטיעונים, אני מחליט:

א.

הקומביין הספציפי הנוכחי הינו כלי רכב, מדובר בהחלטת ביניים, נימוקים ינתנו בפסק הדין.

ב.

'הפניקס' צורפה אך היא לא ביטחה את הכלי בו ארעה התאונה, לכן דין התביעה נגדה להדחות, אך הדחיה הפורמלית תהא בפסק הדין הסופי.

ג.

אינני מקבל את עדות הנתבע מספר 1, עקרונית 'קרנית' זכאית לשיפוי ממנו.

התאונה ארעה בכלי שלא בוטח בביטוח חובה, נכון ליום התאונה".

בסמוך לאחר מתן ההחלטה, על פי בקשה שהועלתה על ידי המבקש, חייב בית המשפט את המשיבה השלישית לשלם למבקש תשלום תכוף. כן החליט בית המשפט על מינוי מומחה רפואי.

2.על פי חוות דעתו של המומחה הרפואי, נגרמה למבקש בתאונה נכות בשיעור 70%. בעקבות זאת, ולפי בקשת המבקש, החליט בית המשפט ביום 4.2.99 על העברת הדיון בתובענה לבית המשפט המחוזי. עם העברת הדיון לבית המשפט המחוזי, התעוררה השאלה בדבר הנמקת ההחלטה כי הקומביין הנדון הינו כלי רכב במובן חוק הפיצויים, הנמקה אותה דחה בית משפט השלום לעת מתן פסק הדין. העדר ההנמקה מנע מבאי כוח הנתבעת להגיש בקשת רשות על ההחלטה האמורה.

אומר על כך בית משפט השלום, בין היתר, בהחלטתו מיום 4.2.99:

"4.

ההעברה לבית המשפט המחוזי מוצדקת ובאי כוח הנתבעים, מבקשים ממני לנמק ביתר פירוט את החלטת הביניים, לצורך הגשת בקשת רשות ערעור.

5.

אכן, יתכן ויש סבך דיוני מסוים, בכך שהחלטת ביניים ניתנת בבית משפט שלום ופסק דין סופי יינתן בבית המשפט המחוזי.

ברם, נראה לי, כי מאחר ומדובר בהחלטת ביניים, שופט מחוזי, רשאי לשנות החלטה זו, שלא בדרך ערעורית כיוון שמדובר בהחלטת ביניים, זאת לעניין ההיבט המשפטי".

בנוסף, מבהיר בית המשפט, בהמשך החלטתו, על שום מה הינו סבור שהקומביין הנדון הינו כלי רכב במובן חוק הפיצויים (ראו בפיסקאות 7 ו8- של ההחלטה).

3.לאחר העברת הדיון לבית המשפט המחוזי, הגישה המשיבה השלישית בקשה לבית המשפט המחוזי שידון מחדש בשאלת החבות. בהחלטתו מיום 19.3.00 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה, והחליט שאופן וסדר הבאת הראיות ייקבע במסגרת הליך קדם משפט שינהל. בהחלטתו יצא בית המשפט המחוזי מהנחה, שהחלטת בית משפט השלום היתה החלטה במסגרת הליך ביניים של בקשה לתשלום תכוף, ובתור שכזאת הינה זמנית וניתנת לשינוי.

4.על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשה זו לרשות ערעור. טענתו העיקרית של המבקש היא, שמשהוכרעה שאלת חבות המשיבה השלישית על ידי בית משפט השלום, אין העניין פתוח לדיון נוסף ואף לא לדיון חוזר בבית המשפט המחוזי, אשר אליו הועבר הדיון. בין היתר טוען המבקש, כי "כינוי החלטה כ'החלטת ביניים' על ידי בית המשפט שנתן אותה, אינו הופך אותה לכזאת, אם לפי מובנה היא בגדר פסק דין חלקי, שבו הוכרעה הפלוגתא, הנוגעת לנושא החבות, באופן סופי".

טענה זו בודאי אינה מדוייקת. ההחלטה בעניין חבות קרנית אינה מהווה פסק דין חלקי אלא החלטה אחרת. זו החלטה בשלב הראשון של הדיון בשאלת האחריות, ורק עם סיום השלב השני, בו תוכרע שאלת גובה הנזק, יגיע מועד פסק הדין. עם זאת, עולה מהנסיבות שהראיות נשמעו על ידי בית משפט השלום בתביעה העיקרית ולא במסגרת ההליך של תביעת תשלום תכוף, ובעניין זה הנחתו של בית המשפט היתה מוטעית. בית משפט השלום ציין זאת במפורש במסגרת בקשה להבהרה שהוגשה אליו.

עדיין שאלה היא, אם ראוי שבית המשפט המחוזי יתערב בהחלטתו של בית משפט השלום, כשקבע בהחלטה (ולא בפסק דין) לאחר שמיעת ראיות, את אחריותה של המשיבה השלישית.

5.לכאורה, לא הרי ההבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת לעניין הערעור, אם הוא בזכות או ברשות, כהרי הנפקות של השניים לעניין "מעשה בית דין". יתכן שהחלטת ביניים פלונית המוכרעת על פי ראיות לכאורה, כמו למשל החלטה בבקשה לצו ביניים, לא תחשב למעשה בית דין, ואילו החלטה בעניין האחריות אשר נדונה בשלב ראשון בדיון שפוצל לשני שלבים, עשויה - מבלי להכריע בדבר - להחשב כהחלטה המהווה מעשה בית דין. ראו בעניין זה את פסק דינו של השופט ש' לוין בע"א 199/82, 200 סניטובסקי נ' חברת החשמל לישראל (פ"ד לט(1) 225, בעמודים 239-238). בדומה, יתכן והאפשרות של בית המשפט לדון מחדש או נוספות בנושא בו החליט שלא במסגרת פסק דין, תהיה תלויה באופיה של אותה החלטה ובנסיבות בהן נתבקש עיון חוזר בה. לשאלה זו חשיבות בענייננו, על יסוד ההנחה שעל בית המשפט המחוזי, אליו הועבר הדיון, להמשיך לדון בתובענת המבקש מהשלב אליו הגיע בית משפט השלום.

נציין בהקשר זה, שטענת המשיבה השלישית היא שבין מועד החלטתו של בית משפט השלום מיום 2.9.98 ועד לדיון בבית המשפט המחוזי, ניתנו מספר פסקי דין על ידי בית המשפט העליון, מהם עולה בבירור, לטענתה, שהקומביין הנדון אינו מהווה כלי רכב במובן חוק הפיצויים. בעניין זה הזכיר את ע"א 5757/97 "אליהו" נ' חמאדה (תק-על 99(3), תשנ"ט/תש"ס1999-); ע"א 3534/97 אטליס נ' ישראלי ואח' (תק-על 99(3), תשנ"ט/תש"ס1999-) ורע"א 2212/99 קרנית נ' ציון לוי

(טרם פורסם).

6.שקלתי את כלל הנסיבות, ובסופו של דבר דעתי היא כי דין הבקשה להדחות, מבלי להכריע במחלוקת אשר בין בעלי הדין לגופה. ראוי הוא, שבית המשפט המחוזי ימשיך בדיון כפי שהחליט, ולאחר שיינתן על ידו פסק הדין, פתוחה תהיה הדרך למי מהצדדים אשר התוצאה לא תראה לו לערער עליה. במסגרת הערעור תהיה שמורה למבקש הזכות לעורר גם את כל השאלות שעורר בבקשה זו.

הבקשה לרשות ערעור נדחית. בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.