ע"א 319/04 חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ נ. הועדה המקומית לתכנ

השופט א' גרוניס:

1.המערערת הינה חוכרת של חלקת מקרקעין. המשיבה נקטה הליכי הפקעה לגבי החלקה. המערערת הגישה לבית המשפט המחוזי תובענה לחייב את המשיבה בתשלום פיצויי הפקעה. בית המשפט (כבוד השופטת ה' גרסטל) דחה את התובענה. על כך קובלת המערערת בערעורה.

2.בשנת 1965 חכרה המערערת לדורות מרשות הפיתוח חלקת קרקע ששיטחה כ-12.5 דונם (להלן - החלקה). על פי ההסכם, חושבה תקופת החכירה ממועד כלשהו בשנת 1959. בשנת 1958 אושרה תוכנית מפורטת לפיה יועדה החלקה כשטח ציבורי פתוח. בשנת 1982 אושרה תוכנית מתאר מקומית ואף בה נקבע, כי ייעודה של החלקה הוא לשמש כשטח ציבורי פתוח. המשיבה נקטה הליכי הפקעה בשנים 2001 ו-2002 לגבי כ-11 דונם מתוך החלקה ובשל כך הוגשה התובענה לפיצויים. החלקה שימשה במשך שנים כמגרש כדורגל. החל משנת 1977 אין המערערת מחזיקה בחלקה. המועצה המקומית בית דגן, שבשטחה נמצאת החלקה, היא שהחזיקה והשתמשה בפועל בחלקה מאז שנת 1977. נתון נוסף שיש לציינו הוא, כי החלקה הייתה בעבר חלק מחלקה מקורית ששטחה עלה על 160 דונם. בית המשפט המחוזי דחה את טענתה של המערערת כי לא נתמלאו התנאים לפטור מתשלום פיצויים לאור שיעור ההפקעה, בין היתר ביחס לשטח החלקה המקומית. הטיעון נסמך על פסק דינו של בית משפט זה בע"א 6663/93 צאיג נ' הוועדה המקומית ראשון לציון, פ"ד מה(1) 49 (להלן – הלכת צאיג ), אלא שבעלי הדין נחלקו באשר לפרשנותו. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין, כי אף לא קיימת הצדקה לתשלום פיצויים משני טעמים: ראשית, המערערת ידעה שעה שחכרה את החלקה, כי היא מיועדת להפקעה; שנית, המערערת זנחה את הנכס ולא הייתה לה כל זיקה ממשית לגביו במשך תקופה העולה על 20 שנה.

3.דינו של הערעור להידחות. איננו רואים מקום להידרש למחלוקת בין הצדדים בשאלת פרשנותה של הלכת צאיג ומשמעותה לגבי עובדות המקרה. שני הטעמים הנוספים שהביא בית משפט קמא, די בהם על מנת להביא לדחייתו של הערעור. בחוות דעתו של השמאי מטעם המערערת הוא התעלם מכך שהחכירה נעשתה מתוך ידיעה כי החלקה מיועדת להפקעה. השמאי מטעם המערערת ערך את חישוביו באשר לפיצויי ההפקעה על בסיס ההנחה שמדובר בנכס שיכול לשמש ל"קאנטרי קלאב". הוא התעלם מכך שעל פי התוכנית שהייתה בתוקף משנת 1958, מדובר במגרש ספורט אשר תותר בו בנייה שקשורה אך ורק באותו ייעוד. השמאי אף לא נתן משקל למציאות שהייתה קיימת במשך תקופה ארוכה מאוד, וכוונתנו לזניחתה של החלקה על ידי המערערת. השמאי מטעם המשיבה נתן משקל לנתונים אלה והגיע למסקנה, כי למערערת לא מגיע כל פיצוי. דומה שניתן לתאר את התנהלותה של המערערת על דרך הביטוי "תפסת מרובה לא תפסת". על המערערת מוטל היה להוכיח את שיעור הפיצויים המגיעים. משהשמאי מטעמה ערך את חישוביו תוך התעלמות מנתוני יסוד מסוימים, אין לה אלא להלין על עצמה על כך שכשלה.

4.הערעור נדחה. המערערת תישא בשכר טירחת עורך דין בסכום של 25,000 ש"ח.