ע"א 3281/02פלוני נ. מדינת ישראל

העותר הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בביצוע מעשי אינוס ומעשים מגונים בבתו החורגת. בית המשפט העליון, שלפניו ערער העותר על צדקת הרשעתו, דחה את ערעורו, בעוד שערעור המדינה על קולת עונשו נתקבל, ועונשו של העותר הוחמר. העותר הגיש עתירה לקיום דיון נוסף, ובהחלטת כבוד הנשיא הועברה העתירה לעיוני.

2.בעתירתו מבקש העותר כי יקוים דיון נוסף בשלוש שאלות. האחת, מיהו הפורום המוסמך לדון בבקשה לעיון בחומר חקירה, אשר נטען לגביו שהוא מוגן בחיסיון, מחמת היותו דברים שנמסרו לעובד סוציאלי? השנייה, כלום חוות-דעתו שבכתב של חוקר הילדים, שגבה עדות מן המתלוננת, ועדותו של חוקר הילדים, מוסיפות להיות ראיות קבילות, גם משעברה הקטינה את גיל 14 והעידה במשפט מטעם התביעה? והשלישית, מה נפקות סירובה של המתלוננת להיבדק בבדיקה גינקולוגית לעניין הרשעתו של העותר באינוסה? להלן אתייחס, בנפרד, לכל אחת משלוש השאלות.

3.אשר לשאלה הראשונה: הסניגור פנה לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיין בדברים שמסרה המתלוננת לרשויות הרווחה. המדינה טענה כי החומר המבוקש איננו "חומר חקירה" וכי, מכל מקום, חל עליו חיסיון לפי סעיף 50א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א1971-. השופט התורן, שלפניו הובאה הבקשה, קבע כי החומר המבוקש הוא אמנם "חומר חקירה"; ובאשר לטענת החיסיון קבע, כי טענה זו יש לברר לפני המותב הדן בתיק. אלא שסניגורו של העותר לא היה נכון להסכים כי המותב שלפניו התברר המשפט ייחשף לחומר שגילויו התבקש, ולפיכך חזר בו מבקשת העיון בו. בערעורו טען, כי השופט התורן שגה משלא הכריע בשאלת החיסיון בעצמו, באשר המותב הדן בתיק - בהיותו מנוע מלעיין בחומר החקירה - איננו הפורום הנכון להכרעה בשאלה. בדחותו טענה זו קבע בית המשפט העליון כי

הפורום הנכון לדון בטענת החיסיון הוא הרכב השופטים שבפניו מתברר המשפט, וברי, כי לשם הכרעה בבקשה לעיון בחומר החקירה חייב ההרכב לעיין בחומר שגילויו נתבקש.

בעתירה נטען, כי בקביעה זו יש משום חידוש: בעוד שפקודת הראיות מתייחסת במפורש לשאלת הפורום שבידו להסיר את החיסיון לפי סעיפים 46-45, אין בה קביעה דומה ביחס לחיסיון לפי סעיף 50א. דין הטענה להידחות. בסעיפים 46-45 לפקודה אמנם לא נאמר, כי ההסדר הקבוע בהם, לעניין בירור צדקת חיסיון לטובת הציבור, חל גם על חסיונות יחסיים (להבדיל ממוחלטים) אחרים המוכרים בפקודה. אך הוראה כזאת כלל לא נדרשה, שכן בכל אחד מן הסעיפים 49, 50 ו50-א לפקודה - המכירים בחסיונות כאלה - נכללה הוראה המקנה לבית המשפט סמכות, בהתקיים התנאים לכך, להורות על גילוי הראיה. משלא נאמר אחרת (כדרך שנאמר, למשל, בסעיף 44 לפקודה), מתחייבת המסקנה כי בית המשפט שבו מדבר הכתוב הוא בית המשפט שלפניו מתברר המשפט (ולעניינו של סעיף 50א לפקודה ראו: י' קדמי, על הראיות חלק שני 817 וה"ש 317). אף אם אניח כי יש בפסק הדין שלערעור משום חידוש בסוגיה זו, אין בו חידוש מהותי שבכוחו להקים עילה מוצדקת לקיום דיון נוסף.

4.אשר לשאלה השניה. בשלב החקירה נגבתה עדות המתלוננת על-ידי חוקר ילדים. כחודש לפני מועד שמיעת הראיות במשפט מלאו למתלוננת 14 שנים. על כן הוזמנה המתלוננת כעדה מטעם התביעה, העידה לפני בית המשפט ובחקירתה הנגדית עומתה עם דברים שמסרה בעדותה לחוקר הילדים. בעקבות זאת הציגה המדינה את עדותה של המתלוננת לפני חוקר הילדים ואת חוות הדעת שבכתב שערך החוקר בעקבות גביית עדותה. כן העידה מטעמה את חוקר הילדים, שחזר ומסר בעדותו את התרשמותו ממהימנות המתלוננת, התייחס למצוקותיה ותיאר את קשייה לחשוף בעדותה את אשר נעשה בה. בית המשפט המחוזי קיבל את עדות החוקר וחוות-דעתו, ומצא בהן "חיזוקים לעדותה [של המתלוננת] בבית-המשפט, ככל שאלה דרושים לביסוס הרשעתו של הנאשם".

בערעורו טען העותר כי משמלאו למתלוננת 14 שנה, והיא העידה במשפט, לא היה בית המשפט רשאי לקבל כראיה את עדותה לפני חוקר הילדים ואף לא את חוות-דעתו ואת עדותו של החוקר. בפסק הדין נקבע, כי בשלב שמיעת המשפט המתלוננת לא הייתה עוד "ילדה" לעניין החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו1955-, ומכאן שבשאלת קבילותן של הראיות האמורות יש להכריע לא על-פי החוק האמור אלא על-פי דיני הראיות הכלליים. ביחס למקרה שלפניו פסק, כי

ההרשעה מבוססת על עדות הילדה בפני בית-המשפט. ואילו הודעותיה של הילדה בפני חוקר-הנוער, וכן חוות-דעת חוקר-הנוער, הוגשו לצורך הבהרת תשובותיה של הילדה במסגרת החקירה הנגדית, שבגידרה, כאמור, נחקרה הילדה ארוכות על עובדת גילויה את סיפורה בשלבים. נמצא, כי ההודעות וחוות-דעת חוקר-הנוער, שכוחן כראיות עצמאיות פקע, התקבלו לצורך הערכת מהימנות עדות הילדה. מהימנות הילדה נתקפה, בין השאר, בהסתמך על חומר ראיות זה, ובתור שכזה החומר קביל כראיה.

נוסיף, כי דיני הראיות המודרניים מושתתים על עקרון ההערכה החופשית של הראיות המובאות בפני בית-המשפט, וממעטים בכבילת שיקול-הדעת השיפוטי ובהצבת כללים טכניים של קבילות. ראו, למשל, ע"פ 6147/92 מדינת ישראל נ' כהן , פ"ד מח(1) 62, בע' 70. עיקרון זה מחייב מתן פירוש מרחיב לדיני הראיות, המכשיר קבילות ראיות, שיש בהן כדי ללמד על התפתחות החקירה ולסייע לבית-המשפט להעריך את מהימנות הנחקר (עמ' 5-4 לפסק הדין).

5.בעתירתו חוזר העותר וטוען, כי חוות-דעתו ועדותו של חוקר הילדים אינן ראיות קבילות. לטענתו, בית המשפט פסק הלכה חדשה, אשר תוצאותיה קשות, שכן היא מאפשרת קבלת עדות-סברה של חוקר הילדים, בדבר מהימנות גירסתו של קטין שנחקר על-ידיו, גם לאחר שחוק הגנת ילדים איננו מכשיר את קבלתה.

כשלעצמי, הריני סבור כי בשאלה אם לקבל כראיה את חוות-דעתו ועדותו של חוקר ילדים, אודות מתלונן קטין המעיד במשפט, מוטל על בית המשפט להכריע תוך התחשבות במטרת הגשתן של הראיות ועל רקע נסיבותיו העובדתיות של המקרה הנתון. אם מטרת הבאתן של חוות הדעת והעדות היא אך לספק לבית המשפט הערכה מקצועית בדבר אמינותו הכללית וכן אמינות גרסתו של העד לגבי המקרה הנתון, הרי שמוטב לבית המשפט להימנע מקבלתן; שכן, משהעיד הקטין לפניו וניתנה לו הזדמנות להתרשם באורח בלתי-אמצעי מעדותו, מן המידה שיכריע בשאלת מהימנותו מבלי להיזקק לעדות-סברה חיצונית בשאלה זו. אך יש שחוות-דעתו ועדותו של חוקר הילדים עשויות להיות ראיות נחוצות; כגון, כשהן נדרשות להארת עיני בית המשפט בדבר מצבו של הקטין בשלב החקירה, מקום שמצב זה הוא ראיה קבילה, או בדבר אירועים שהתרחשו במהלכה. לא למותר להוסיף, כי גם בהתקיים נסיבות המצדיקות את הצגתן של ראיות אלו, מוטל על בית המשפט להגביל את הסתמכותו עליהן רק למטרה שלשמה נמצאו הללו ראויות להתקבל.

מפסק הדין שלערעור נובע, כי בענייננו לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי לקבל כראיות את חוות-דעתו ואת עדותו של חוקר הילדים, שכן ראיות אלו נדרשו לשם הבהרת מהלכה של החקירה, לאחר שבחקירה הנגדית הותקפה אמינות המתלוננת על רקע העובדה שאת תלונתה על מעשי העותר מסרה "בשלבים". דברים אלה אכן עולים בקנה אחד עם דיני הראיות הכלליים, ואין בהם משום חידוש או קשיות מיוחדים. השגות העותר על קבילות הראיות סבו, אמנם, גם על האופן שבו שימשו הללו את בית המשפט המחוזי. אך בהשגותיו בנושא זה, הנושאות אופי "ערעורי", אין כדי להקים עילה לקיום דיון נוסף.

6.השאלה השלישית, שהעותר ביקש להעמידה לדיון נוסף, היא נפקות סירובה של המתלוננת לעבור בדיקה גינקולוגית. מפסק הדין שלערעור עולה, כי גם אילו נבדקה המתלוננת, ובדיקתה הייתה מעלה שקרום הבתולין שלה נותר שלם, לא היה בכך כדי לפגוע באמינות גירסתה. נמצא שלאי-בדיקתה של המתלוננת לא הייתה השלכה על ההרשעה. על כל פנים אין יסוד לומר, כי בשאלה האמורה קבע בית המשפט הלכה חדשה. ממילא אין מקום לקיים בה דיון נוסף.

7.העתירה נדחית.