ע"א 329/97 ולטר יעקב-בית המכונית חיפה בע"מ נ. ליאו גולדברג (1947) בע"מ

בפני בקשה למחיקת סעיפים מסיכומי המערערת - המשיבה שכנגד (להלן: "המשיבה") במסגרת הערעור שכנגד.

1.ביום 1.12.96 נתן בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד הנשיא מ. סלוצקי) פסק דין בתביעת המשיבה נגד המבקשות ונגד המשיבה הפורמלית בבקשה שבפני. עניינה של התביעה הוא בסיום הסכם הסוכנות, שלפיו מכרה המשיבה מכוניות שיובאו על ידי המבקשות. ההסכם הסתיים בעקבות העברת פעילותן של מבקשות אלו למשיבה הפורמלית - שלא התקשרה עם המשיבה. בית המשפט המחוזי קבע, כי המשיבה זכאית לפיצוי מן המבקשות בשיעור העמלה אותה היתה אמורה לקבל משך שנה וקבע, כי סכום פיצוי זה עומד על 159,592 ש"ח, נכון למועד הגשת התביעה.

2.המשיבה ערערה על פסק דין זה, הודעת הערעור שלה התמקדה באופן חישוב ההפסד שנגרם לה עקב אובדן פעילות של שנה - הן לגבי היקף פעילותה הצפוי והן לגבי רכיבי הפקת הרווח שלה. המבקשות הגישו הודעת ערעור שכנגד. בהודעת הערעור שכנגד חלקו המבקשות הן על עצם קביעת חבותן (שכן טענו, כי הן עצמן פסקו מלייבא מכוניות - נוכח הקמתה של המשיבה הפורמלית והעברת הפעילות אליה) , הן על העמדת התקופה על פיה יחושב הפיצוי על שנה והן על חישוב הפיצוי על פי תקבולי המשיבה - ולא על פי רווחיה, שלטענת המבקשות לא עלו על כשליש מסך התקבולים. במסגרת הדיון בערעור הוצא תחילה (ב - 19.2.98) צו לסיכומים בערעור ולאחר השלמת סבב הסיכומים בערעור הוצא צו (ביום 12.1.99) צו לסיכומים בערעור שכנגד. .

3.כאמור, עניינה של הבקשה שבפני הוא בסיכומי המשיבה בערעור שכנגד. המבקשות מלינות על כך שבסיכומי המשיבה בערעור שכנגד היא מתייחסת לנושאים שאינם מתעוררים כלל בערעור שכנגד: כך היא טוענת בסעיפים 1.3, 1.4, 2.1, 2.2, 2.3, 5.1, 5.3, 5.4, 5.6 ו - 5.7 כי היה מקום לפסוק לה סכום פיצוי גדול יותר. בסעיף 4.1 היא טוענת, כי היה מקום "להרמת מסך מדומה", לראיית המשיבה הפורמלית כחליפתן של המבקשות - ומטעם זה לחיובן בהפסדיה של המשיבה. לטענת המבקשות מסבה להן דרך טיעון זו נזק, שכן כך ניתנה למשיבה הזדמנות ל"מקצה שיפורים" וכך נמנעה מהן, עקב כך האפשרות להתייחס לטענות שהועלו לראשונה באופן זה.

4.המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, משטענו המבקשות, בערעור שכנגד, כי לא נגרם למשיבה כל נזק, וכי על בית המשפט להפחית את סכום הפיצוי שנפסק לה היתה היא זכאית להראות, כי לא זו בלבד שהסכום שנפסק אינו מופרז - הוא נמוך מדי ואף אינו כולל את כל רכיבי ההפסד. בהתייחסה לטענה. באשר להרמת המסך המדומה טוענת המשיבה, כי משנטענו המבקשות בסיכומיהן, כי העברת הפעילות למשיבה הפורמלית היוותה "תנאי מפסיק" לענין התקשרותם עם המשיבה, לא היה מנוס מהעלאת טענה זו.

5.דין הבקשה להידחות. עיון בסיכומי המשיבה שהוגשו בערעור (ב1.4.98-) ובסיכומי המשיבה שהוגשו בערעור שכנגד (והם הסיכומים נשוא הבקשה שבפני) מגלה, כי, למעט סעיף 4.1, מופיעים כל הסעיפים שמחיקתם מתבקשת כבר בסיכומי המשיבה שהוגשו במסגרת ערעורה היא - וזאת בניסוח זהה (למעט שינויים צורניים מזעריים). למותר לציין, כי המבקשות היו רשאיות להתייחס לטענות אלו במסגרת סיכומי התשובה שהגישו לערעור. מכאן שהעלאתן המחודשת של טענות אלו אינה מהווה "מקצה שיפורים" ואינה מרוקנת מתוכן את זכות התגובה של המבקשות (מה גם שגם על פי הצו לסיכומים בערעור שכנגד נתונה להן זכות להגיב על סיכומי המשיבה). זאת ועוד: הואיל ובית המשפט שידון בערעור שכנגד ידון גם בערעור, יהיו טענות המשיבה בערעור מצויות בפניו ממילא בעת שידון בערעור שכנגד, כך שאין כל טעם מעשי במחיקת הטענות מסיכומי המשיבה בערעור שכנגד (הגם שכוחן של טענות אלו יפה בעיקר במסגרת הערעור , שם מתבקשת הגדלת הפיצוי. ראו עם זאת י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, בעריכת ד"ר ש. לוין) בעמ' 840 - לעניין חירותו של בעל דין להגן על פסק דין שניתן לטובתו גם שלא מטעמו של בית המשפט). לא מצאתי גם עילה להורות על מחיקת סעיף 4.1 לסיכומים..כאמור בתגובת המשיבה בפני, מהווה האמור בו מענה לאמור בסעיף 4 לסיכומי המבקשות - שם נטען, כי המבקשות עצמן חדלו מיבוא מכוניות וכי עובדה זו היוותה "תנאי מפסיק" ביחסיהן עם המשיבה. ומטעם זה, איני רואה עילה בדין למחיקתו.

בסיכומו של דבר, הבקשה נדחית. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבה בסך 2,000 ש"ח.