ע"א 3326/00 דרור עדני נ. מדינת ישראל

1.המבקש הורשע בעבירה של קשירת קשר ביחד עם האחים יגאל וחגי עמיר לרציחתו של ראש הממשלה המנוח יצחק רבין ז"ל, בקשירת קשר לפגוע בתושבי הישובים הערבים ובאנשי המשטרה הפלסטינאית באזור יהודה ושומרון לאחר נסיגת צה"ל מאזור זה, וכן בעבירה של מסירת חזקה בנשק שלא כדין. עתה מבקש הוא רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, לפיה נדחתה עתירת המבקש כנגד החלטת ועדת השחרורים שלא לשחררו שחרור מוקדם, וזאת מן הטעם ששחרורו המוקדם של המבקש יסכן את שלום הציבור ובטחונו.

2.החלטתה של ועדת השחרורים בעניין אי שחרורו המוקדם של המבקש ניתנה כעשרה שבועות בלבד לאחר שניתנה החלטתו של בית משפט זה, מפי כבוד השופטת דורנר, אשר לפיה נדחתה בקשת רשות הערעור שהגיש המבקש כנגד ההחלטה שלא להוציאו לחופשות על בסיס מסוכנותו לשלום הציבור (ר' רע"ב 8514/99 (טרם פורסם)). החלטת ועדת השחרורים התבססה על החלטה זו כמו גם על חוות דעת עדכניות של משטרת ישראל, שירות בתי הסוהר ושירות הבטחון הכללי (שחלק מחוות דעתו הינו חסוי), וכן על חוות דעת של מנהל הכלא, דו"ח סוציאלי של העובדת הסוציאלית בכלא והשלמה לו. ועדת השחרורים קבעה כי לאור חוות הדעת שהוצגו לה יש מקום לקבוע כי שחרורו המוקדם של המבקש יסכן את שלום הציבור, וזאת בהתחשב בחומרת העבירה שעבר ובאופייה, ובהתחשב בעובדה שהמבקש ממשיך בקשריו עם גורמים קיצוניים מחוץ לכלא.

בית המשפט המחוזי, לאחר שעיין אף הוא בחוות הדעת בעניין מסוכנותו של המבקש, לא ראה עילה להתערב בהחלטת ועדת השחרורים. בית המשפט אף קבע כי עיון בתגובותיו של המבקש מצביע על כך שחרטתו אינה כנה, ואף דחה את טענות האפליה שהשמיע.

3.בית משפט זה חזר ופסק זה מקרוב כי אמת המידה המרכזית לשחרור ברשיון הוא היעדרו של סיכון סביר לכך שהאסיר ישוב לסורו לאחר שחרורו (ר' בג"ץ 1920/00 (טרם פורסם), וכן עע"א 2/83 פ"ד לז (2) 688). כל עוד שוקלת וועדת השחרורים את מכלול השיקולים הרלבנטיים, כפי שפורטו בהלכות דלעיל, ומאזנת ביניהם באופן סביר, לא יתערב בית המשפט בשיקול דעתה. המבקש לא הצליח להראות במה חרגה החלטתה של הוועדה ממתחם הסבירות, וזאת לאור התשתית העובדתית עליה ביססה את החלטתה.

אשר לטענותיו האחרות של המבקש: אלה נדחו כולן על ידי בית המשפט המחוזי, ולא ראיתי עילה להתערב בהחלטתו. בנסיבות אלה אין מקום לבחון את השאלה האם די בנסיבותיה של העבירה אותה עבר המבקש, כשהן לעצמן, כדי לבסס החלטה בדבר אי שחרורו המוקדם, ואוכל להשאיר שאלה זו לעת מצוא.

הבקשה נדחית.