ע"א 333/13 שחר לביא נ. נפתלי דופני

1.

לפני בקשה למתן סעד זמני, המורה למשיב 3 להימנע מלבנות בית מגורים חדש במקרקעין המצויים בגוש 5508 חלקה 14/2 תת חלקה 5, וזאת עד להכרעה בערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת י' שטופמן ), שניתן בתאריך 28.11.2012, בתיקים: ה"פ 600/07 ו-ת"א 2459/06, שנדונו במאוחד.

2.

חלק מהרקע לפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, מושא הערעור, פורט במסגרת החלטתי בבקשה למתן סעד זמני ולעיכוב ביצוע שהוגשה על ידי המשיב מס' 6 כאן, במסגרת ערעור שהוגש מטעמו על פסק דינו של בית המשפט קמא הנכבד (ראו: החלטתי ב-ע"א 427/13 דעוס נ' דופני , מתאריך 28.8.2013) – ואינני רואה צורך לחזור על הדברים בגדרי החלטתי זו.

3.

לאחר עיון בבקשה ובחומר שצורף אליה וכן בתגובותיהם של המשיבים 3 ו-6, אשר הוגשו על פי החלטתי מתאריך 27.10.2013 (שבגדרה גם נתתי צו ארעי האוסר על ביצוע הבניה עד להכרעה בבקשה שלפני) – הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות .

4.

כידוע, על מי שמבקש סעד זמני לתקופת הערעור להוכיח התקיימותם של שני תנאים מצטברים: סיכויים טובים לקבלת הערעור וכן נטייה של "מאזן הנוחות" באופן מובהק לטובתו, במובן זה שיהיה קשה עד בלתי אפשרי להשיב את המצב לקדמותו אם לא יינתן הסעד הזמני, והערעור יתקבל. שני התנאים הללו שלובים זה בזה, באופן שככל שהמבקש מצביע על סיכויי ערעור טובים יותר, כך יפחת משקלו של התנאי בדבר נטיית מאזן הנוחות לטובת המבקש, ולהיפך. נוסחת איזונים זו מוכרת בפסיקה כ"מקבילית הכוחות" (ראו, למשל: החלטת חברתי, השופטת ע' ארבל , ב-ע"א 2501/05 ששון נ' כרמל איגוד למשכנתאות והשקעות בע"מ (18.4.2005), בפיסקה 6).

נוסחת איזון זו תקפה, לטעמי, גם לאחר ביטולה של תקנה 471 ל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) , והיעדר דרישה לקיומם של "טעמים מיוחדים שיירשמו" בהוראת תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי, בנוסחה כיום (עיינו: החלטתי ב-ע"א 427/13 הנ"ל).

5.

אמנם, כאשר מדובר בערעור על פסק דין הנוגע לזכויות בנכס מקרקעין, המשמש למגורים, "מאזן הנוחות" נוטה, בדרך כלל, לטובת מי שמבקש לשמור על מצב הזכויות הקיים בנכס עד להכרעה בערעור, שכן קיים חשש ממשי שאם לא יינתן סעד זמני ויבוצעו עסקאות במקרקעין בעוד הערעור תלוי ועומד – יהיה למבקש הסעד הזמני קושי ניכר – עד כדי חוסר יכולת מוחלט – לממש את תוצאת הערעור, אם ערעורו יתקבל, וההכרעה בשאלת זכויותיו של המבקש בנכס תאבד מחשיבותה (ראו, למשל: ע"א 6283/12 צדוק נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (18.11.2011);

ע"א 589/10 עיריית הוד השרון נ' ניר שיתופי – אגודה ארצית שיתופית להתיישבות (12.4.2010)).

אכן, באם לא יינתן סעד זמני שיאפשר לשמור על מצב הזכויות בנכס המקרקעין עד להכרעה בערעור הנוגע לשאלת הבעלות בזכויות, עלול המבקש לאבד את זכויותיו הנטענות בנכס המקרקעין לטובת רוכשים תמי-לב, בלא שיהיו בידיו כלים משפטיים להגן על קניינו הנטען – וטעם זה מצדיק הענקת סעד שתכליתו לשמור על מצב הזכויות הקיים עד להכרעה בערעור. דא עקא שרציונל זה איננו מתקיים ביחס לסעד זמני שתכליתו היא למנוע שינויים פיזיים בנכס , שכן אין בכוחם של שינויים מסוג זה כדי להפקיע ממבקש הסעד הזמני את זכויותיו הנטענות בנכס (בכפוף להסדרים כספיים אפשריים שיקבעו ביחס לשינויים, בעקבות ההכרעה בערעור).

6.

הנה כי כן, אין בידי לקבל את הטענה כי אי מתן סעד זמני שיורה למי שהערכאה הדיונית קבעה כי הוא בעל הזכויות בנכס, להימנע מלבנות עליו – עלול לגרום למבקש נזק בלתי הפיך. גם אם יתקבל ערעורו של המבקש (ככל שיתקבל – ובעניין זה אינני מביע דעה) מבלי שיינתן הסעד הזמני המבוקש – ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (או לקבוע הסדרים, כנזכר בפיסקה 5 שלעיל). מאידך גיסא, הנזק שיגרם למי שהוכר על ידי הערכאה הדיונית כבעל הזכויות במקרקעין בעקבות כך שתימנע ממנו האפשרות להפיק הנאה סבירה מקניינו הוא נזק ממשי. לבסוף אעיר כי אין באמור לעיל כדי לגרוע מטענה אפשרית של המבקש, שלפיה משהחל המשיב 3 בבנייה במקרקעין, בעוד שערעור בנוגע לזכויות בו תלוי ועומד – יהא עליו לשאת בהוצאות שייגרמו, ככל שייגרמו, אם הערעור יתקבל.

7.

אשר על כן – הבקשה נדחית . כפועל יוצא מכך – הסעד הארעי שניתן בהחלטתי מתאריך 27.10.2013 – מבוטל. בנסיבות העניין – לא יושת כאן צו להוצאות.