ע"א 3332/04 עפיף סלים עוואד נ. פיירוז עיד מרג'יה

השופטת ע' ארבל:

1.בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט א' אברהם) שדחה תביעה שהגיש המערער נגד המשיבה להצהיר על בעלותו במקרקעין עליהן מצוי בית המשיבה, להורות על סילוק ידה ממקרקעין אלה, על הריסת הבית שהקימה ועל חיובה בתשלום דמי שימוש והוצאות המערער.

הצדדים לערעור הינם שכנים בכפר יפיע. המערער טען כי המגרש עליו בנוי ביתה של המשיבה הינו שלו, בנוסף לשטח קרקע מצפון למגרש סמוך שעליו שוכן ביתו שלו, בעוד המשיבה טענה כי שטח המגרש שעליו בנוי ביתה וכן השטח שמצפון לבית המערער, שלה הוא. בנוסף טען כל אחד מן הצדדים לבעלות ייחודית בחצר המפרידה בין בתיהם. לטענת המערער, אביו רכש את הקרקע, שהבעלות עליה שנויה במחלוקת בין הצדדים, בחוזה משנת 1956 מאת אחת, גב' קטעלו, בעוד לטענת המשיבה, בעלה רכש את הקרקע בשנת 1983 מבעליה.

מדובר במקרקעין שאינם מוסדרים ולכן לא ניתן היה להסתמך לצורך ההכרעה בתביעה על רישומי פנקס המקרקעין. בפני בית המשפט עמדה חוות דעתו של מודד מוסמך ושמאי שמונה על ידו בהסכמת הצדדים. בית המשפט קבע, כי לא הובאה בפניו על ידי מי מהצדדים מסכת מוצקה של ראיות. כך, לחוזה משנת 1956 עליו ביקש המערער להסתמך לא צורפו מפה או תשריט ויש בו תיאור מילולי בלבד של גבולות המגרש שרכש אבי המערער, אך תיאור זה אין בו כדי להועיל היות שתנאי השטח במקום השתנו לבלי הכר ולפיכך לא ניתן ללמוד מן החוזה את גבולות הקרקע. "אישור" של גב' קטעלו שניתן בשנת 1989 בפני נוטריון, בו סימנה את גבולות המגרש שמכרה לאבי המערער לא נתמך בעדות מפיה, היות שהיא נפטרה שנים מספר קודם לכן ולפיכך נקבע כי לא ניתן לקבוע על סמך מה סומנו הגבולות בתשריט שצורף לאישור זה. מכאן, קבע בית המשפט המחוזי כי המערער לא הוכיח את זכויותיו בשטחי המחלוקת, מה גם שמהראיות שהובאו עולים "סדקים נוספים" בתביעתו.

2.המערער, המפרט בכתב הערעור בהרחבה את תולדות הסכסוך בין הצדדים, חולק על קביעותיו של בית המשפט המחוזי וטוען כי טענות שונות שהעלה ביחס לראיות לא נשקלו. הוא טוען כי התצהיר שהביאה המשיבה להוכחת בעלותה על המקרקעין הינו מזויף וכי בחוות דעת המומחה אין כל קביעה חד משמעית באשר לשאלת הבעלות בשטח. כן הוא סבור כי המומחה שגה בהימנעו מבדיקת טיב הזכויות הקנייניות של כל אחד מן הצדדים והתבסס אך על מפות המתארות חזקה בשטח. הוא סבור כי בשים לב לזמן הרב שחלף מאז האירועים נשואי המחלוקת ועד להתדיינות המשפטית, הובאו על ידו הראיות הטובות ביותר שהיה בידו להביא.

המשיבה טוענת כי בהתאם להסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים בבית המשפט, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן על סמך מסמכים ועדות של עד אחד לכל אחד מן הצדדים, דבר המקנה שיקול דעת רחב לבית המשפט קמא. כך נעשה ולא קם לדבריה במקרה זה כל טעם שיצדיק את התערבות ערכאת הערעור בפסק דינה של הערכאה הדיונית. היא חולקת על הטענות העובדתיות שמעלה המערער גם לגופן.

יצוין, כי הצעת פשרה באשר לאופן חלוקת המקרקעין בין הצדדים, לא הביאה לפתרון הסכסוך.

3.דין הערעור להידחות.

טענות המערער רובן ככולן מופנות נגד קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי, וליתר דיוק נגד קביעותיו כי לא הובאה בפניו תשתית עובדתית מספקת לקבלת התביעה. כלל ידוע הוא כי אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא בנסיבות חריגות ביותר בהן ממצאי הערכאה הדיונית לוקים בפגם היורד לשרשו של עניין או במקרים בהם קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית אינן עומדות במבחן ההיגיון והשכל הישר (ע"א 11968/04 ראובן פלד עבודות בניין בע"מ נ' בית הארחה - מעלה החמישה (לא פורסם, 24.8.06) ;

ע"א 1064/03 אליהו חברה לביטוח נ' עזבון המנוחה רחל שחר פיאמנטה ז"ל , תק-על 2006(1) 1806 ; ע"א 2835/04 דוד לובינסקי בע"מ נ' י.ת. נצר אחזקות בע"מ , תק-על 2005(3) 1446). במקרה שבפנינו נשמעו עדים והכרעת בית המשפט המחוזי אינה נסמכת איפוא אך על החומר שהוגש לו, ולפיכך נשמרים יתרונותיה של הערכאה הדיונית בקביעת ממצאי העובדה (וראו לעניין זה: ע"א 1769/04 אורן נ' כהן , תק-על 2006(3) 480).

מצוקתו של המערער והקשיים בהם נתקל על מנת להוכיח את טענותיו בפני בית המשפט המחוזי כבפנינו נהירה לנו. ואולם, לא ראינו במקרה זה הצדקה לסטות מכלל אי ההתערבות האמור, באשר פסק דינו של בית המשפט קמא מנומק והבסיס להכרעתו ברור הוא. הראיות שהובאו בפני בית המשפט קמא לא די בהן על מנת שניתן יהא לקבוע כי המערער עמד בנטל ההוכחה שעל שכמו ומשכך לא ניתן שלא לדחות את הערעור. נוסיף, כי שקלנו את בקשת המערער להחזיר התיק אל בית המשפט המחוזי אולם בסופו של דבר אנו סבורים כי לא יהא בכך כדי לשנות ממסקנותיו, נוכח היעדר ראיות שניתן היה להביאן בפני בית המשפט המחוזי. לפיכך איננו רואים טעם בדבר.

סיכומו של דבר, הערעור נדחה.

נוסיף, כי מאחר שהצדדים שכנים הם, טוב יעשו אם למען יחסי השכנות הטובה ישקלו, גם לאחר מתן פסק דין זה, את האפשרות לילך בדרך הפשרה שהוצעה להם על ידי בית המשפט ולפתוח בכך דף חדש ביחסיהם.

המערער יישא בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסך 10,000 ₪ ובהוצאות משפט.