ע"א 3382/98 דורי חברה קבלנית לבניין וכבישים בע"מנ נ. האוניברסיטה העברית

השופט א' ריבלין :

1.המערערת, דורי - חברה קבלנית לבנין וכבישים בע"מ, עוסקת בביצוע עבודות בניה. המשיבה - האוניברסיטה העברית בירושלים היא תאגיד הפועל על פי חוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח1958-. בעקבות מכרז שהוצא על ידי המשיבה, ואשר בו זכתה המערערת, נחתם בין השתיים הסכם לבניית שני בניינים לשיכון סטודנטים בקרית האוניברסיטה בהר-הצופים (להלן: ההסכם).

בשלב מסויים הגישה המערערת למשיבה "חשבון סופי", בגין העבודות שביצעה, בסכום של 1,073,806 ש"ח. החשבון לא אושר בידי המשיבה; בוצעו בו מספר תיקונים לגבי הסכומים שנכללו בו - ועל אלה, ברובם, לא חלקה המערערת. המחלוקת בין המערערת לבין המשיבה נסבה על דרך החישוב של התמורה המגיעה למערערת על פי ההסכם ועל מהות החיובים ההדדיים שבין הצדדים. המחלוקת נתבררה בבית המשפט המחוזי בשתי תובענות הדדיות שהגישו הצדדים. המשיבה עתרה לתשלום פיצויים בגין איחור מצד המערערת בהשלמת הבנייה ובגין מחדלים שונים בבנייה. המערערת, מצידה, תבעה את פרעון מלוא הסכום שנקבה בחשבון הסופי. שתי התובענות נדחו, בעיקרן, בבית המשפט קמא. כיוון שכך לא עשה בית המשפט צו להוצאות. המשיבה בחרה שלא לערער על פסק הדין הדוחה את התובענה שהגישה.

הערעור שהגישה המערערת מופנה כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ככל שהוא דוחה את התובענה שהגישה. המערערת מלינה על קביעותיו של בית המשפט, לגבי כל אחת מן הטענות שהועלו מטעמה שם. על הטענות אותן השמיעה בבית המשפט קמא היא חוזרת היום. אמנם, שני הצדדים הגיעו בבית המשפט המחוזי להסכם דיוני על פיו הוגשו כראיות במשפט תצהירים מטעמם - בלא שעושי התצהיר יחקרו - עד שאין לבית משפט קמא יתרון מכריע בהערכת מהימנות העדויות, אלא שבנסיבות המקרה הזה, לאחר שבחנתי את חומר הראיות שוכנעתי כי לא נפל בהחלטת בית המשפט כל פגם המצדיק התערבות בממצאיו.

2.המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשתיים אלה: גובה התמורה המגיעה למערערת בגין העבודות שביצעה, מחד גיסא, ושיעור הפיצוי המגיע למשיבה, בגין האיחור בהשלמת הבנייה, אם בכלל.

המערערת טוענת כי מלכתחילה, נתכוונה, להקים את הבניינים נשוא ההסכם על יסודות הבנויים בשיטת "הכלונסאות", ובשל כך ביקשה מחיר מופחת בגין עבודות הבניה; בדיעבד, נתברר לה, לטענתה, כי ביסוס הבניינים יתבצע בשיטת "היסודות העוברים", היקרה יותר, ולפיכך היא זכאית לתשלום המחיר "המלא". המשיבה טוענת, לעומתה, כי המערערת היא ששבה מכוונתה לבצע את עבודות ביסוס היסודות, בשיטת הכלונסאות, וכי, חרף זאת, הסכימה מפורשות לבצע את העבודות במחיר המוצע על ידה - והכל קודם להתקשרותה בהסכם.

לעניין התמורה המגיעה לה, הוסיפה המערערת וטענה, כי על פי התוכניות שנכללו במסמכי המכרז היה עליה לבצע את בניית הקירות בבניינים שהקימה בשיטה שעלותה פחותה (שיטה של "שורות שורות"), אך בפועל נדרשה לבצע את המלאכה בשיטה יקרה יותר - שיטה של חיפוי האבן. בשל דרישה זו שלא הובאה בחשבון הצעתה זכאית היא, להשקפתה, לתוספת מחיר. המשיבה כופרת בכך. לשיטתה, המערערת היא שבחרה בשיטת הבניה הזו וכי מכל מקום אחרה את המועד לדרוש תוספת במחיר לאור הוראת סעיף 5 בתנאים הכללים של המכרז המחייב את המבצעת לדרוש את מחיר התוספות בבניה בתוך 30 ימים.

3.המחלוקת האחרת, נוגעת, כאמור, לשאלת האיחור בהשלמת הבניה. המערערת נתחייבה להשלים את ביצוע העבודות בתוך 16 חודשים מיום תחילתן. המשיבה סבורה כי יש למנות תקופה זו מן היום בו נחתם ההסכם. המערערת סבורה, לעומתה, כי יש לראות את יום תחילת העבודות ביום בו ניתן ההיתר להתחלת ביצוע העבודה בשטח. כך או כך, אין מחלוקת כי חלפו למעלה מ16- חודשים מיני אז אלא שהמערערת סבורה כי היתה זכאית להארכות זמן נוספות בשל נסיבות שאינן תלויות בה: עובדה שהחורף, באותה שנה, היה קשה ויוצא דופן; ימי הגשם, השלג והכפור, באותה שנה, היו, לטענתה, רבים מן הממוצע המקובל. לכך נצטרפו, לטענתה, ימי סגר בלתי צפויים, בשטחים, שמנעו מבעד הפועלים, תושבי השטחים, מלהתייצב באורח סדיר בעבודה, ועיכובים בהשלמת עבודות הפיתוח באתר הבניה. אלה האחרונות אמנם ניתנו - במכרז נפרד - לביצוע לידי המערערת עצמה, אולם, לטענתה, ראוי היה להשלים את עצם מסירת עבודות הפיתוח לידיה זמן רב קודם לכן. גם השינוי האמור בשיטת הבניה של הקירות הצדיק, לדעת המערערת, הארכה נוספת בביצוע העבודות. טענות אלה הועלו על ידי המערערת, כאמור, בבית המשפט קמא והיא חוזרת עליהן כאן.

4.בית המשפט המחוזי קבע כי המערערת דבקה בהצעת המחיר מטעמה, גם משנתברר לה כי ביסוס היסודות יעשה בשיטה הרגילה שהיא, כנראה, יקרה יותר. המערערת נתנה, בפועל, כך קבע, הסכמתה לשינוי זה והוא לא נכפה עליה.

אשר לשינוי בשיטת בניית הקירות, מצא בית המשפט כי במסמכי המכרז לא נקבע כי שיטת הבניה תהא - שיטת "השורות" דווקא. היה ברור למערערת כי שיטה זו, שהוצעה על ידה, לא מקובלת על המשיבה. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגירסת המערערת כי דרשה, בעוד מועד, מחיר גבוה יותר בגין הצורך לבנות את הקירות בשיטה יקרה יותר. פנייתה של המערערת בעניין זה, כך קבע, באה אך בשלב מאוחר וְהימנעותה מלדרוש תוספת מחיר - אפילו היתה זכאית לה - בעוד מועד, שינתה את מצבה של המשיבה לרעה ונשללו ממנה פתרונות חלופיים. בנסיבות אלה נדחתה טענת המערערת גם בעניין זה.

5.בקביעות עובדתיות אלה כולן אין עילה להתערב והן מעוגנות היטב בחומר הראיות שבא בפני בית המשפט קמא - התצהירים והתעוד שצורף להם. מן התעוד שהוגש במשפט ניתן ללמוד כי העובדה שהמערערת הציעה מחירים זולים יחסית, והיתה נכונה לעמוד בהצעתה חרף שיטות הבנייה שנדרשו ממנה, היא שעמדה ביסוד זכייתה במכרז. בצדק מאן בית המשפט המחוזי להתיר למערערת לסגת מן ההצעה המקורית ולדרוש, בדיעבד, מחיר גבוה יותר בגין ביצוע מקצת מן העבודות בהן זכתה במכרז. כך לגבי ביסוס היסודות וכך לגבי שיטת הבינוי של הקירות. הוכח במשפט כי שיטת בניה אחרת שהציעה המערערת נדחתה בשל החשש שאינה עומדת בתקנים למניעת נזק בעת רעידות אדמה; מכל מקום, וגם זאת הוכח, לא מימשה המערערת במועד את האופציה, שהיתה נתונה לה בהסכם, לדרוש תשלום נוסף אפילו היתה זכאית לו. יש לדחות, לפיכך, את טענות המערערת בראש זה של הערעור.

6.הוא הדין באשר לטענת המערערת כי אין לבוא עימה חשבון בגין האיחור בהשלמת הבנייה; שאלה זו הצריכה דיון בשניים: המועד בו החל ביצוע העבודות והמועד בו הושלמו. בית המשפט המחוזי קיבל אמנם את טענת המערערת כי אין למנות את המועד שנועד לתחילת העבודה, לצורך בדיקת שאלת האיחור בהשלמתה, מיום חתימת ההסכם.

עם זאת בפועל, לא קיבל בית המשפט המחוזי את עמדת המערערת, בשאלת לוח הזמנים, במלואה, וקבע מועד ביניים לתחילת מניין תקופת הבניה. מועד זה מאוחר ליום חתימת ההסכם אך מוקדם, בכחודש ימים, ממועד תחילת ביצוע העבודה בפועל. בחירה זו, של בית המשפט המחוזי, מסתברת בנסיבות העניין, בהתחשב בעובדה שניתן היה, במקרה זה, לבצע מקצת מן הפעולות הנדרשות, לאמור את פעולות התכנון, עוד קודם למועד בו ניתן היה להתחיל בביצוע העבודות בשטח. בעניין זה אף הלך בית המשפט קמא כברת דרך של ממש לקראת המערערת.

אשר למועד בו הושלמו העבודות - הסכימו, תחילה, הצדדים, בבית המשפט קמא, לנקוב במועד בו נמסרו הבניינים, אותם בנתה המערערת, למשיבה - בשני מועדים נפרדים, אלא שמהסכמה זו חזרו בהם במהלך המשפט. המערערת ביכרה לטעון במשפט כי בפועל היו הבניינים מוכנים מוקדם יותר, מן המועדים האמורים, ואילו המשיבה חזרה בה מהסכמתה בדבר מועד המסירה וביקשה לקבוע כי יש לפסוק כי נתקיים מועד מסירה משותף, לשני הבניינים, וכי מועד זה הוא המועד המאוחר בו נמסר לידיה המקלט שנבנה בצמוד לאחד הבניינים. בית המשפט מיאן להישמע לאף אחת מן הטענות המאוחרות האלה וקבע כי יש לדבוק במועדי המסירה שהצדדים עצמם נדרשו להם מלכתחילה. בראיות שהציגה המערערת כאילו אחד מן הבניינים היה מוכן במועד מוקדם יותר - לא היה די ובפועל הן נסתרו במסמכים שהוצגו במשפט. גם את טענות המשיבה כאילו יש לדחות את מועד המסירה למועד הרלבנטי האחרון האפשרי - דחה בית המשפט המחוזי - ובדין עשה כן בנסיבות המקרה.

7.בית המשפט המחוזי דחה גם את מרבית טענות המערערת באשר להארכת מועד המסירה שהיתה זכאית לו, להשקפתה, בנסיבות המקרה. כאמור, דחה בית המשפט את טענותיה של המערערת בכל הנוגע לשינוי שחל בשיטת הבניה וממילא לא מצא להביא טענה זו בחשבון משך הזמן שנדרש להשלמת הבניה.

בית המשפט לא קיבל גם את טענת המערערת בדבר נפקות העיכובים שחלו בפיתוח הסביבתי. המערערת לא הלינה על כך בעת ביצוע העבודה, וראתה להיתלות באמתלא זו רק בדיעבד, ולאחר שאחד הבניינים כבר נמסר לידי המשיבה. מכל מקום משהיה בית המשפט נכון להתעלם מן העובדה כי חיבורי החשמל והביוב טרם הושלמו במועד המסירה כאמור של הבניינים - פוחת, ממילא, משקלה של טענת המערערת בדבר נפקות העיכובים בעבודות הפיתוח. אשר להשפעת הסגר שהוטל, במועדים שונים, בשטחים, סבר בית המשפט המחוזי כי ניתן היה לצפות אותו מראש. לגוף הדברים קבע בית המשפט כי אין בחומר הראיות שבפניו כל ראיה להיעדרות פועלים, אצל המערערת, בתקופה הרלבנטית. בכל הקביעות האלה אין כל עילה להתערב. חומר הראיות, שעמד בפני בית המשפט, איפשר לו להגיע לממצאים אותם קבע.

בית המשפט המחוזי הכיר עם זאת בצורך להאריך את המועד שנועד להשלמת העבודות בשל ימי הגשם או השלג שעלו במספרם על הממוצע השנתי המקובל. בית המשפט העריך את התוספת הראויה ב25- ימים וגם בהערכה זו אין מקום להתערב.

8.לעניין בחירתו של בית המשפט קמא שלא לפסוק למערערת הוצאות - בחירה זו נסמכה על העובדה שתביעת המערערת נדחתה בעיקרה. קביעתו של בית המשפט אינה מופרכת ומכל מקום אין זה המקרה להתערב, בערעור, בשיקול דעתו של בית המשפט קמא לעניין פסיקת ההוצאות.

הייתי מציע, לפיכך, לדחות את הערעור ולחייב את המערערת לשאת בשכר טרחת עורך דינה של המשיבה בסכום של 20,000 ש"ח.

ש ו פ ט

הנשיא א' ברק :

אני מסכים.

ה נ ש י א

השופטת א' פרוקצ'יה :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.