פרטי ההליך
ב
בית המשפט העליון
דנג"ץ
3432/02
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
העותר
:
יצחק
ששון
נגד
המשיבים
:
1.
שרה יצחק
2. ביה"ד הרבני הגדול
לערעורים
3. בית הדין הרבני צפת
עתירה ל
קיום דיון נוסף בפסק דינו של בית-
המשפט
העליון בבג"ץ 4881/01 מיום 23.1.2002
שניתן
על ידי כבוד השופטים: א' מצא,
מ'
חשין, א' פרוקצ'יה
בשם
העותר: בעצמו
החלטה
לפני עתירה לקיום דיון נוסף על פי סעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד1984- (להלן: חוק בתי המשפט).
1.אישתו של העותר (להלן: האישה), עזבה אותו יחד עם חמשת ילדיהם ומתגוררת בנפרד ממנו זה שנים רבות. בית הדין הרבני קבע כי העותר מחויב לגרש את אשתו, ופסק דין זה אושר גם על-ידי בית הדין הרבני הגדול. אף-על- פי-כן סירב העותר לתת לאשתו גט, וזאת בשל תביעות ממוניות אשר יש לו כנגדה. האישה הגישה כנגד העותר תביעה לגירושין ולמזונות בבית הדין הרבני האזורי בצפת (תיק מספר 076955368-21-1). בפסק דינו (מיום 14.5.2000) קבע בית הדין (כב' הדיינים א' לביא, ח' בזק, צ' בן יעקב), כי חלק מקצבת הזקנה שמקבל העותר, ואשר מיועדת לאישה, יועבר אליה ישירות החל מחודש מאי 2000, ואילו הסכומים שכבר נתקבלו על ידי העותר יוחזרו לידי האישה. כן נקבע, כי הצדדים יוזמנו לסידור גט, ואם יעמוד העותר בסירובו לתת גט, ישקול בית הדין להגדיל את חיוב המזונות ולנקוט באמצעים נוספים ללא צורך בדיון נוסף.
2.על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול (תיק מספר 076929314-64-2) בו טען העותר כי לבית הדין קמא לא הייתה סמכות לדון במזונות, שכן הוא טרם גרוש. בהחלטתו (מיום 31.5.2001) דחה בית הדין (אב"ד א' בקשי דורון, והדיינים ש' דיכובסקי וע' בר שלום) את הערעור. בית הדין קבע, כי מאחר והעותר נמנע בעקביות מלמלא אחר חיובו בגט, הרי שעד לא יעשה כן, יימנע בית הדין מלעסוק בבקשות וערעורים שיגיש בנושאי רכוש.
3.כנגד החלטה זו עתר העותר לבית משפט זה. בעתירתו זו ביקש העותר להוציא צו על תנאי כנגד בית הדין הרבני הגדול, המורה לו לבוא וליתן טעם מדוע לא יבטל את החלטת בית הדין הרבני האזורי בצפת. כמו כן נתבקש צו ביניים המורה לערכאות קמא ליתן טעם מדוע לא אוחדו התיקים דנן עם תיקים המתנהלים בין העותר לאשתו בבית משפט השלום לענייני משפחה בקרית שמונה (תמ"ש 2460/99 ו2461/99-). בנוסף, נתבקשה הוצאת צו ביניים המורה על עיכוב ביצוע ההחלטות בערכאות קמא עד למתן צו בעתירה. בנימוקיו לעתירה, חזר העותר על טענתו כי החלטת בית הדין הרבני האזורי ניתנה בחוסר סמכות תוך דיון בפני דיין אחד בלבד, בניגוד להוראות החוק, וכן שלא בנוכחותו של העותר. העותר אף הוסיף ופירט את השתלשלות העניינים בינו לבין אשתו ואת יתר ההליכים המתנהלים בין הצדדים. בפסק דינו (מיום 23.01.2002) קבע בית המשפט (השופטים א' מצא, מ' חשין, א' פרוקצ'יה):
"קראנו את נימוקי העתירה ואת תגובת המשיבה. שמענו את טענות העותר. לא שוכנענו כי העתירה מגלה עילה להוצאת צו על תנאי. העתירה נדחית".
על פסק דין זה מוגשת העתירה לדיון נוסף שבפני.
4.סעיף 30(ב) לחוק בתי המשפט קובע:
"נשיא בית המשפט העליון או שופט אחר או שופטים שיקבע לכך, רשאים להיענות לבקשה אם ההלכה שנפסקה בבית המשפט העליון עומדת בסתירה להלכה קודמת של בית המשפט העליון, או שמפאת חשיבותה, קשיותה או חידושה של הלכה שנפסקה בענין, יש, לדעתם, מקום לדיון נוסף".
עינינו הרואות, כי החוק קובע מפורשות שהתנאי לקיומו של דיון נוסף הוא פסיקתה של הלכה סותרת להלכה קיימת או חשיבותה של ההלכה שנפסקה בעניין. במקרה דנן, לא זו בלבד שלא מתקיים התנאי האמור, אלא שפסק הדין (מיום 23.1.2002) איננו קובע הלכה כלשהי ומסתפק בדחיית העתירה בהעדר עילה. משכך, אין מקום לעריכת דיון נוסף בעניינו של העותר.
העתירה נדחית.
ניתנה היום, כ"ז בתמוז התשס"ב
(7.7.2002).
ה
נ ש י א