ע"א 3438/02 מיכאל פרודנטל נ. מדינת ישראל

1.העורר, מיכאל פרודנטל, נעצר בהוראתו של בית המשפט המחוזי עד תום ההליכים, לאחר שנאשם בביצוען של עבירות אלו: סחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, סרסרות למעשי זנות, סחיטה באיומים, וכליאת שווא.

בפרק העובדות שבכתב האישום נטען, כי בסוף שנת 2001 הובאו לישראל, באופו בלתי חוקי, שתי נשים (להלן - המתלוננות), ו"רכש" אותן אחד, גנאדי בדיאן, על מנת להעסיקן בזנות. במועד כלשהו בסמוך לחודש פברואר 2002, העביר גנאדי את המתלוננות לחזקתו ולפיקוחו של העורר, תמורת קבלתו של תשלום שבועי קבוע, וזה שיכן את המתלוננות בדירתו בפתח-תקוה. מכאן ואילך העסיק העורר את המתלוננות בזנות, והוא נהג להסיען ללקוחות על פי הזמנות טלפוניות. ועוד נטען בכתב האישום, כי מתוך כספי האתנן נתן העורר למתלוננות סכום של 40 ש"ח, ממנו נותר בידן סכום של 20 ש"ח בלבד, הואיל ואת היתרה נטל העורר לעצמו כתמורה עבור אוכל ובגדים שסיפק למתלוננות. לגרסת המשיבה, כלא העורר את המתלוננות, ואסר עליהן לצאת מהדירה ללא אישורו, ואף איים עליהן שאם תברחנה, הן והוריהן, יינזקו.

בית המשפט המחוזי, שכאמור הורה על מעצרו של העורר, קבע שאף כי ה"בעלים" של המתלוננות היה גנאדי, מעמדו של העורר היה כמי "ששכר" את הנשים לתקופה קצובה, וזה היה גם הבסיס לתשלום התמורה "לבעלים". על קביעה זו חולק בא-כוח העורר, אשר הוסיף וטען שאין ממש גם בטענותיה הנוספות של המשיבה, לפיהן הוחזקו המתלוננות בתנאי כליאה, ולהשקפתו, הן היו חופשיות ללכת בכל עת שחפצו בכך.

2.באשר לטיבו של ההסדר מכוחו העסיק העורר את המתלוננות בזנות, נדמה שאין טוב יותר מאשר לעיין בדבריו של גנאדי. זה מסר בהודעה מיום 31.3.02, כי כאשר העביר את המתלוננות, הוסכם כי העורר ישלם לו תשלום-שבועי בסך של 1000-1500 ש"ח. אכן, המתלוננות הוסיפו לראות בגנאדי את ה"בעלים" שלהן, אך לנוכח הדרך בה נהג העורר במתלוננות, נראה כי יש בסיס לטענת המשיבה לפיה הפך מעמדו של העורר ל"בעלים לשעה", בעקבות אותה התקשרות שבינו לגנאדי ואותה ניתן להגדיר כ"מכר לשעה" או "שכירות" (בלשונו של בש"פ 7542/00).

בא-כוח העורר טען בפני, כי חירותן של המתלוננות לא הוגבלה על ידי שולחו, וכפי שבואן אליו היה מרצון ובמטרה להגדיל את רווחיהן מעיסוקן בזנות, כך הן היו רשאיות לעזוב את המכון שניהל העורר בכל עת וללא נטילת רשות. אך טענה זו לא היתה משכנעת הואיל והעורר ובת-זוגו, סבטלנה, אישרו כי נהגו למנוע מיאנה לצאת מהבית לבדה, הואיל, ולגרסתם, נהגה לקנות וודקה ולהשתכר. כנגד גרסה אחרונה זו ניצבת עדותן של המתלוננות בחקירתן, והתמונה העולה ממנה שונה לחלוטין. וכך תארה אירנה את אותו "חופש" אשר ניתן לה: "לצאת מהבית היה אפשר רק עם מישה, ואם הוא היה הולך היה משאיר את המפתח לנינל [בת זוגו]" (ראו ההודעה מיום 24.3.02). גם מפיה של יאנה נרשמו דברים ברוח דומה, לאמור: "מישה לא היה נותן לנו לזוז ממנו מטר... בערב מישה סיפר שעבדה אצלו בחורה שברחה והוא ייעשה לה חיים שחורים ונתן לנו להבין שלא כדאי לברוח".

זאת ועוד, בעימות שנערך ביום 26.3.02 בין יאנה לעורר נרשמו הדברים הבאים: "האדם השני זה מישה, אותו אני שונאת יותר מכולם. גרנו אצלו חודשיים. הוא הסיע אותי לקליינטים, לקח טלפון ואסר עלי לצאת מהבית בלעדיו. בעבר סיפר סיפורים איך הוא יתנקם לבנות שבורחות".

בעקבות עימות שנערך בין אירנה לעורר, סיפרה מתלוננת זו על איומיו של העורר: "אמר שבכל מקום יש לו מכרים, ואפילו אם ניגש למשטרה לא יהא לנו חיים. וגם להורים לא יהיה חיים, ובית ישרף אצל אמי ולא אוכל לעבוד באף מקום ואשאר נכה".

אכן, גרסתן של המתלוננות תצטרך לעמוד בעתיד במבחנה של החקירה הנגדית, אך נכון לשלב זה של ההליכים מסקנתי היא, שהן רכיב התמורה שנקבע בין גנאדי לעורר, והן השליטה והפיקוח אותן הנהיג העורר ביחס למתלוננות, מלמדים שהוא נהג בהן, בתקופה בהן העסיקן בזנות, מנהג בעלים לכל דבר ועניין. יותר מכך, הרושם העולה מקריאתן של הראיות הוא שבאותה עת ראה העורר במתלוננות חפץ נטול רצון משלו, שהוא רשאי לעשות בו ככל העולה על רוחו. והרי זו "עבדות" מסוג חדש, שחברה מתוקנת אינה יכולה ואסור לה להשלים עם קיומה. מי שכך נוהג, מלמד על עצמו שתפיסת עולמו מעוותת, וקיים חשש שהוא ימשיך בעיסוקו זה אם יהלך חופשי מחד, וינסה לשבש מהלכי משפט, למשל, על ידי השפעה על עדי תביעה, מאידך.

מכאן דעתי שלא נפל פגם כלשהו בהחלטתו של בית משפט קמא, ועל כן אני מחליט לדחות את הערר.