ע"א 3439/99 מדינת ישראל נ. וועדת השחרורים - גוש דרום

המשיב מרצה מאסר מצטבר של 9 שנים. הוא נשפט בגין שוד יהלומים ועבירות סמים לתקופה של 12 שנות מאסר, מהן 7 שנים לריצוי בפועל. גזר הדין הזה ניתן ב26.9.90-. באותו זמן היו תלויים ועומדים נגד העותר מאסרים על תנאי בני-הפעלה בתקופה מצטברת של 36 חודשים. אלה הופעלו מחציתם בפועל מחציתם באופן מצטבר, כך שהתקופה, שעל המשיב היה לרצות, היא 9 שנים. מתוך התקופה הזאת נותרו לו 10 חודשים לריצוי. הוא הובא פעמיים בפני ועדת שחרורים. בפעם הראשונה הועדה החליטה שלא לשחררו ברשיון, והוא ערער על ההחלטה הזו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, בית המשפט שבתחומו נמצא בית הסוהר, בו הוא מרצה את המאסר. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור במובן זה, שהחזיר את הדיון לועדה לשיקול מחדש. בדיון המחודש החליטה הועדה לשחרר את המשיב ברשיון למשך 10 החודשים האחרונים שנותרו לו לריצוי מאסרו. הנימוק היה, שהועדה השתכנעה מן הסיכוי שנוצר על ידי תוכנית שיקומית שעיקרה טיפול גמילה מסמים מחד והעסקה בעבודה מאידך. השחרור היה מותנה בתנאים מגבילים.

הועדה גם נעתרה לבקשת המדינה ודחתה את ביצוע החלטתה ב6- ימים מיום מתן ההחלטה 19.5.99, וזאת מפני שהיתה סבורה, שיתכן ויוגש בג"צ נגד ההחלטה. המדינה סבורה, שההחלטה נגועה באי סבירות קיצונית, ומכאן העתירה.

שלא כמקובל קבעתי ישיבה בנוכחות בעלי הדין, על מנת להחליט אם להוציא צו על תנאי, שכן יחד עם העתירה נתבקש גם הסעד הזמני הזה.

עו"ד אוחנה, בא כוח המשיב מס' 2, טען בפני שתי טענות מקדמיות, הטענה הראשונה היא, שהועדה לא היתה מוסמכת לדחות ביצוע החלטתה, משום שאין כל הוראה בחוק המאפשרת זאת, בדומה לקביעות שישנן בחוק סדר הדין הפלילי, המאפשרות לבית המשפט דחיית ביצוע פסק דין. הטענה השניה היא, שהבקשה שלפני הוגשה באיחור גם אם נצא מכלל הנחה, שיש סמכות לועדה לדחות ביצוע החלטותיה, שכן ההחלטה ניתנה ב19.5- ואילו הבקשה הוגשה ב25.5-, שהוא היום השביעי.

עו"ד אוחנה סבור, שללא קשר לשאלה אם יוצא צו על תנאי אם לאו, צריך לשחרר את העותר מיד, מפני שהוא במאסר שווא בשלב זה.

נראית לי לכאורה דעתה שלבאת כוח המדינה, שיש סמכות טבועה לועדה לעכב את החלטותיה. אפשר לנסח זאת אחרת: הועדה רשאית להחליט, ומחליטה לעתים קרובות, שהאסיר ישוחרר ברשיון החל מתאריך פלוני שבעתיד. כלומר, הוא לאו דווקא משתחרר, בכל מקרה, ביום מתן ההחלטה.

אינני סבור, שאם ההחלטה ניתנה בלי ציון זמן עתידי, יש להתייחס לכך כאל "שגגה שיצאה מלפני השליט", שאין לתקנה עוד. נראה לי שכל זמן שהועדה לא קמה ממושבה, יש לה סמכות לקבוע מועד תחולתה של החלטה והיא רשאית לעשות כן לפי בקשת המדינה.

באשר לחישוב הימים, נראה לי שהחשבון של מר אוחנה נכון, אבל אם העתירה הזו הוגשה ב25.5- בשעות הבוקר, היא עדיין הוגשה בזמן.

הקדמתי הקדמה זאת על מנת להסביר מדוע טיפלתי בבג"צ זה בדרך שונה ממה שמטפלים בבקשות בשלב המקדמי.

לגופו של עניין, אני מוציא בזה צו על תנאי כמבוקש בעתירה. מכיוון שמדובר בתקופה לא ארוכה של שחרור ברשיון כל יום משנה אני קובע את העתירה לדיון מיידי במותב תלתא. המועד המקודם ביותר האפשרי הוא 2.6.1999. עד לאותו יום יגיב בא כוח המשיב. הצו בדבר עיכוב ביצועה של החלטת ועדת השחרורים מוארך בזה עד ליום הדיון בפני הרכב של שלושה שופטים בעתירה עצמה.