ע"א 3441/97 פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

בית המשפט המחוזי

בחיפה מיום 11.2.97 בתיק אימוץ 46/96

שניתן על ידי כבוד השופט ח' פיזם

תאריך הישיבה:

ב' באב התשנ"ז ( 05.08.97 )

בשם

המערערים : עו"ד מאוריסיו קולפצ'י

בשם

המשיב : עו"ד שרון מן-אורין

פ ס ק - ד י ן

הערעור מופנה כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי לפיו הכריז בית המשפט על בנה של המערערת כבר-אימוץ. המערערת ילידת שנת 1975. היא ילדה את בנה, לאב בלתי ידוע, ביום 31.7.96. למערערת - כעולה מן הראיות שבאו לפני בית המשפט המחוזי - מיגבלות אישיות קשות והיא אובחנה לא פעם כמי שאינה מסוגלת לתפקד באורח עצמאי ולדאוג לצרכיה. ניסיונות אחדים לשיקומה, במסגרות שונות, לא הניבו תוצאות. בחודש מארס 1996 - בהיותה בהיריון מתקדם - נקלטה המערערת במסגרת טיפולית של דיור מוגן. כחודש לפני הולדת הקטין הופנתה לבדיקה על-ידי פסיכולוג מומחה. הפסיכולוג, ד"ר דניאל גוטליב, קבע, כי המערערת איננה מסוגלת לתפקד באופן אחראי או עצמאי, אינה יכולה לקבל החלטות נבונות אף לגבי עצמה, וכי אין כל ספק כי הפקדת תינוק בידה עלולה לסכנו הן מבחינה פיזית והן מבחינה נפשית.

על יסוד כל החומר שהיה בפניו קבע בית המשפט המחוזי, כי המערערת לוקה בחוסר מסוגלות הורית וכי, במצבה, אין סיכוי לשינוי משמעותי ברמת מסוגלותה בעתיד הנראה לעין. על יסוד מימצאים אלה, ומשנתן את דעתו לטובת הילד, נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיב והכריז על הילד כבר-אימוץ.

משבא הערעור לפנינו נוכחנו, כי בעניין אחד התשתית שנקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי מצריכה עיון נוסף. הבדיקה הפסיכולוגית, שעל יסודה נקבע חוסר מסוגלותה ההורית של המערערת, נערכה ביוני 1996, היינו בעוד המערערת בהריון. כשלעצמנו סברנו כי מן הראוי היה לחזור ולבדוק את מסוגלותה ההורית לאחר הולדת הילד. משלא נעשה כן ביקשנו מן הפסיכולוג המומחה, ד"ר גוטליב, לשוב ולבדוק את המערערת ולהגיש לנו חוות-דעת משלימה. המומחה עשה כבקשתנו. הוא בדק את המערערת והשלים את חוות דעתו. מחוות הדעת החדשה המונחת בפנינו עולה, כי המערערת אכן רוצה, בכל מאודה, לגדל את בנה. היא אוהבת אותו. רוצה להיטיב עמו ולא תעשה בכוונה דבר אשר יפגע בו. מתוך היותה ערה למיגבלותיה השקיעה המערערת מאמצים רבים בניסיונותיה להתגבר על קשייה. אמנם חל שינוי מסוים לטובה בהבנתה ובתובנתה של חייה, אולם לא ניכרה התקדמות בתיפקודה וביכולתה לפעול כמצופה מהורה. המסקנה המצערת, אליה הגיע המומחה, היא, כי חוסר המסוגלות ההורית של המערערת עומדת בעינה; וכי כל הנתונים מצביעים על כך כי גם בעתיד הנראה לעין לא תהיה מסוגלת לגדל את בנה.

בטיעונו המשלים לפנינו היום, ובעקבות מסקנותיו העדכניות של המומחה, אמר בא-כוח המערערת כי הוא משאיר את ההכרעה בערעור לשיקול דעת בית המשפט. אף אנו, כמו המומחה שבדק וחזר ובדק את המערערת, ערים למצוקתה הקשה של המערערת. נתנו דעתנו למאמצים הרבים שהשקיעה המערערת בשיפור התנהגותה, אך חוששנו שההכרעה בעניינה חייבת להתבסס על המימצא הבלתי-נסתר בדבר חוסר מסוגלותה ההורית. יצוין כי גם המערערת אינה חולקת כי במצבה כיום אין היא כשירה ליטול את הילד למשמורתה. עם זאת טוענת היא, שאילו ניתנה לה הזדמנות לטפל בילד מספר שעות ביום עשויה היתה לרכוש את המסוגלות הנדרשת. עד אז, מציעה היא, יימסר הילד למשפחה אומנת. אנו מבינים לנפשה של המערערת, אך בהעדר תוכנית מוגדרת, העשויה להניח את דעתנו שרכישת המסוגלות אינה אלא עניין של רכישת ניסיון ולפיכך מצריכה זמן, איננו רואים מקום להניח את הילד במסגרת ארעית, ללא מועד מוגדר, או אף משוער, וללא סיכוי מתקבל על הדעת לשינוי במצב מסוגלותה של המערערת.

מאז אוקטובר 1996 מצוי הקטין במשפחה אומנת המבקשת לאמצו. טובתו של הילד מחייבת שההכרעה בגורלו לא תושהה עוד.

אשר על כן הננו מחליטים לדחות את הערעור.