ע"א 3463/05 ח'ליל שאהין נ. עיריית מעלות תרשיחא

בפני שתי בקשות להבהרת החלטתי מיום 19.5.05. כאמור בהחלטה, הוריתי על עיכוב מימושה של הערבות הבנקאית אשר הופקדה על-ידי המערער 1 בבית המשפט המחוזי כדי סך של 20,000 ש"ח (מתוך סכום הערבות הכולל של 30,000 ש"ח) וזאת עד למתן פסק הדין בערעור. בבסיס ההחלטה עמדה ההנחה כי הערבות הבנקאית ניתנה להבטחת תשלום הוצאות המשפט שנפסקו, בסך של 20,000 ש"ח לטובת כל אחת מהמשיבות, שישולמו על-ידי המערער 1 והמערערים 2 ו-3 בחלקים שווים. נקודת המוצא בהחלטה היתה כי אין מקום לעכב את ביצועו של פסק הדין, אולם, נוכח הסכמתה של המשיבה 2 לבקשה ונוכח העובדה כי בידי המשיבה 1 לגבות את הוצאות המשפט שנפסקו לטובתה גם מאת המערערים 2 ו-3, קבעתי כי יש מקום לעכב את מימוש הערבות הבנקאית כדי סך של 20,000 ש"ח מה שאפשר למשיבה 1 לממש את יתרת הערבות בסך של 10,000 ש"ח שסכומה כסכום מחצית ההוצאות שנפסקו לטובתה.

המשיבה 1 טוענת בבקשתה כי הערבות הבנקאית כלל לא נועדה להבטיח את הוצאות המשפט אלא ניתנה להבטחת תשלום אגרות והיטלים אשר הוטלו על המערער. משכך, ביקשה להבהיר כי עיכוב מימושה של הערבות הנו רק במידה והמימוש יהא לטובת הוצאות המשפט.

המשיבה 2 מבקשת להבהיר כי אין בהחלטה לעכב את ביצוע תשלום ההוצאות אשר נפסקו לטובתה, אלא רק לעכב את מימוש הערבות הבנקאית.

המערער 1 טוען בתשובה לבקשת המשיבה 1 כי המשיבה 1 מושתקת היום מלטעון באשר למטרת הערבות לאחר שלא פירטה טענה זו בתגובתה לבקשה לעיכוב ביצוע. מכל מקום, הוא טוען כי מההחלטה על הפקדת הערבות לא עולה במפורש האם היא ניתנה להבטחת תשלום האגרות וההיטלים או שניתנה להבטחת תשלום הוצאות המשפט. המערער 1 אינו מתנגד לבקשת המשיבה 2 ומדגיש כי בקשתה מיותרת, שכן מההחלטה אכן עולה כי עיכוב הביצוע נוגע רק לעיכוב מימושה של הערבות הבנקאית ואין בה כדי לעכב את ביצוע תשלום ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבות בדרך אחרת.

אשר לבקשת המשיבה 2, לאור עמדת המערער 1 מתייתר הצורך לדון בבקשה זו, שכן מוסכם על הצדדים כי אין בהחלטה לעכב את ביצוע תשלום ההוצאות שנפסקו לטובת המשיבות.

אשר לבקשת המשיבה 1, כפי שפורט לעיל, ההחלטה הקודמת בוססה על ההנחה כי הערבות הבנקאית ניתנה להבטחת תשלום הוצאות המשפט. אולם, מבקשת המשיבה 1 לה צורפה (לראשונה) ההחלטה המורה על מתן הערבות, עולה כי הערבות הבנקאית לא ניתנה להבטחת תשלום הוצאות המשפט, אלא ניתנה במסגרת בקשת המערער 1 למתן צו זמני המורה למשיבה 1 להימנע מלהתנגד לבקשת המערער 1 למתן היתר בניה בשל אי תשלום אגרות והיטלים. בית המשפט המחוזי החליט ליתן צו כאמור ובלבד שהמערער 1 ימציא ערבות בנקאית בסך של 30,000 ש"ח. מכאן עולה (הגם שהדבר אינו בא לידי ביטוי מפורש בהחלטה), כי הערבות ניתנה להבטחת תשלום האגרות וההיטלים אשר עמדו בבסיס התנגדותה של המשיבה 1 לבקשה למתן היתר הבניה.

כפי שצוין בהחלטה הקודמת, בשעתו סברתי שבקשת עיכוב הביצוע אינה מוצדקת לגופה (ראה: סעיפים 6 ו 7 להחלטה). זו דעתי גם היום. חרף האמור, נעתרתי לבקשה באופן חלקי, אך זאת רק על יסוד ההנחה כי הערבות נועדה להבטחת תשלום הוצאות המשפט, ולאור הסכמת המשיבה 2 לבקשה והאפשרות לגבות את תשלום הוצאות המשפט גם מהמערערים 2-3. כידוע, החלטה על עיכוב ביצוע הנה החלטת ביניים אשר בית המשפט מוסמך לשנותה (ראה למשל, ע"א 9396/00 קרנית נ' זנגי (לא פורסם)). על-כן, משהסתבר כי ההנחה שעמדה בבסיס ההחלטה הקודמת אינה נכונה (ובענין זה אציין, במאמר מוסגר, כי כתבי הטענות של שני הצדדים לא היו ברורים כל צרכם ולא הבהירו מהי מטרת הערבות הבנקאית), יש מקום לקבוע כי אין לעכב את מימוש הערבות הבנקאית ובלבד שחילוט הערבות לא ייעשה לצורך גביית הוצאות המשפט של המשיבות.