ע"א 3514/02 משה (בן אמנון) זרגרוב נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהוגש לבית משפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי העורר קשר עם שניים אחרים - ליאור לוי ושמעון עומר, לשדוד אחד, עמרם ברוך (להלן - המתלונן). על פי הנטען, עקב לוי אחר המתלונן כבר מאירופה, והנחת הקושרים היתה שהמתלונן מחזיק בדירתו שעונים יקרי ערך. בתאריך 29.11.01 נכנסו לוי והעורר לדירתו של המתלונן, ואילו עומר המתין ברכב שחנה במקום סמוך על מנת למלטם מהזירה. במהלך השוד היו העורר ולוי לבושים במדי שוטרים, ובמהלך החיפוש בדירה דחף העורר את המתלונן תוך שהוא מנסה להכותו, ואחר כך כבל אותו באזיקים, וכרך לו סרט הדבקה על פיו. על פי גרסת המשיבה, נטלו עמם העורר ושותפו בצאתם מהדירה, מטבע זר מקומי, וכן ארבעה שעונים ששווים הוערך ב18,000- דולר. ועוד נטען, כי מתוך השלל שולם לעומר סכום של 10,000 דולר, ויתרת השלל חולקה בין העורר ללוי.

בית המשפט המחוזי הורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים, וכך עשה ביחס ללוי ועומר. זה האחרון, עומר, ערער לבית המשפט העליון, וכב' השופט י' אנגלרד הורה לבית משפט קמא, אליו הוחזר הדיון, לבחון את האפשרות לעשות שימוש בחלופת מעצר. בעקבות כך הוחלט להסתפק בעניינו של עומר במעצר-בית.

בערר שבפני טען בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד פורר, כי נכון לגזור ביחס לשולחו גזירה שווה מענינו של עומר ולא מזה של לוי. על פי השקפתו, מי שהיה היוזם והמתכנן של השוד היה לוי, ואותו יש להציב בראש סולם החומרה. מאידך, תפקידו של העורר היה משני, הואיל והוא פעל על פי הוראותיו של לוי. בא-כוח העורר הוסיף וטען, כי בהתחשב בגילו הצעיר של שולחו, והעובדה שהוא עובד לפרנסתו באופן סדיר, נכון יהיה להסתפק גם בעניינו בחלופת מעצר.

לא מצאתי מקום להיעתר לערר זה. לעורר הרשעות קודמות, והוא כבר התנסה בענישה בפלילים. אך עובדה היא שנמצא מעורב במעשי עבירה נוספים, שחומרתם והשלכותיהם על הקורבן גלויות לעין. העורר ולוי פרצו לביתו-מבצרו של אדם תוך שהם מתחזים לשוטרים, כבלו את המתלונן, ונטלו ממנו את רכושו. מי שכך נוהג, בין כיוזם ובין כמבצע-בצוותא "מהשורה", מעיד על עצמו כמי שגלומה בו סכנה של ממש לציבור בעת שהוא מהלך חופשי. בנסיבות אלה הדרך בה הלך בית המשפט המחוזי היתה נכונה, ועל כן לא ראיתי מקום להתערב בה.

הערר נדחה.