ע"א 353/01 נפטון פונדק את איילון בע"מ נ. מדינת ישראל (הנהלת בתי המשפט)

השופטת ד' דורנר :

המערערות הגישו לבית-המשפט המחוזי בחיפה תביעה כספית כנגד המשיבות 2 ו3-, ובמסגרתה הטילו עיקול על כספים של המשיבות 2 ו3- שהוחזקו בידי צד שלישי. הצד השלישי, שסבר כי אין לו עניין בסכסוך, הודיע לבית-המשפט המחוזי, כי ברצונו להפקיד את הסכומים שבידיו - ואשר עוקלו - בקופת בית-המשפט. בקשתו נתקבלה, ובתאריך 30.12.92 הפקיד הצד השלישי בקופת בית-המשפט המחוזי בחיפה סכום של 755,699 ש"ח (להלן: הפיקדון).

שבע שנים מאוחר יותר, הגיעו הליכי בירור התביעה לכלל סיום, כאשר הוסכם בין הצדדים, בין היתר, כי המערערות והמשיבה 2 יתחלקו בסכום הפיקדון, וכי סכום זה ישולם למערערות ולמשיבה 2 מקופת בית-המשפט בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. הסכם פשרה זה קיבל תוקף של החלטת בית-המשפט.

על-פי החלטה זו שילמה המדינה למערערות ולמשיבה 2 את סכום הפיקדון, צירפה לסכום הפרשי הצמדה, ובסך הכל העבירה למערערות ולמשיבה 2 סכום של 1,356,294 ש"ח. ברם, המדינה סירבה לשלם ריבית כלשהי על הפיקדון, והגישה לבית-המשפט המחוזי תובענה על דרך המרצת-פתיחה, שבה ביקשה כי בית-המשפט המחוזי יבטל את ההוראה בהחלטתו - שאישרה את הסכם הפשרה - בדבר חיוב המדינה בתשלום ריבית על הפיקדון.

בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא ד"ר דן ביין) קיבל את תובענת המדינה, בקובעו, כי חלה בעניין זה תקנה 2(ב) לתקנות בתי משפט והוצאה לפועל (החזרת פקדונות וקנסות), תשמ"א1981- (להלן: תקנות החזרת פקדונות), וכי תקנה זו, המורה כי על סכומים המופקדים בקופת בית-המשפט ישולמו הפרשי הצמדה, יוצרת הסדר שלילי לעניין תשלום ריבית על הסכומים המופקדים.

על פסק-דין זה הוגש הערעור.

בדיון בפנינו המדינה - לאור הערותינו - לא חלקה על כך שאילו הייתה מפיקה טובת הנאה מכספי הפיקדון במהלך שבע השנים, היה עליה לשלם גם ריבית על כספי הפיקדון, למצער מכוח חובותיה המוגברות כלפי הפרט. אלא שטענת המדינה הייתה, כי תקנה 2(ב) לתקנות החזרת פקדונות משקפת את המציאות, שבה המדינה לא נהנתה בדרך כלשהי מהחזקת כספי הפיקדון. הדיון בפנינו התמקד איפוא בשאלה זו, של השימוש שעשתה המדינה בכספי הפיקדון ובטובת ההנאה שאפשר שהפיקה מכספים אלו.

המדינה נתבקשה לברר עניין זה, ומתשובתה עלה, כי במהלך שבע השנים שבהן החזיקה בכספי הפיקדון, הכספים לא הוחזקו ב"קופת בית-המשפט" - שהיא חשבון עובר-ושב המנוהל בבנק הדואר על-שם הנהלת בתי-המשפט ואשר הכספים בו אינם נושאים ריבית - אלא הועברו למשרד האוצר.

על רקע זה הצענו לצדדים להגיע לפשרה. ברם, המדינה הודיעה, כי דעת משרד האוצר היא, כי לא הופקה כל טובת הנאה כלכלית מן ההחזקה בכספי הפיקדון, וכי בעצם העברת כספי הפיקדון לידי משרד האוצר אין לראות הוכחה להפקת טובת הנאה שכזו. עוד טענה המדינה, כי בבית-המשפט המחוזי לא הביאו המערערות ראיות בעניין זה, ועל-כן ראוי לדחות את הערעור.

תשובת המדינה אינה מניחה את הדעת. שכן, על-פני הדברים, בכספי הפיקדון נעשה שימוש.

דא עקא, שהשאלה מה נעשה בכספי הפיקדון, או למצער מה ניתן היה לעשות בכספים אלו, נבדקה בפנינו שלא על יסוד ראיות שהביאו הצדדים, אלא על-פי הסברים שנתקבלו.

בנסיבות אלו, ומכיוון שהשאלה הנוגעת לשימוש שניתן היה לעשות בכספי הפיקדון התעוררה בפנינו עקב שינוי חזית המחלוקת בין הצדדים, הגענו לכלל דעה, כי מן הראוי להחזיר את התיק אל בית-המשפט המחוזי, וזאת על-מנת שיישמעו ראיות לעניין שאלה זו.

אשר-על-כן, הערעור מתקבל, והתיק מוחזר בזאת אל בית-המשפט המחוזי למען ישמע את ראיות הצדדים בעניין, וישלים את פסק-דינו בהתאם.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.