ע"א 3539/97 סעאס סובחיה נ. שר הפנים

זוהי עתירה לאיחוד משפחות.

העותרים פנו למשרד הפנים עוד בשנת 1994, אך לא נענו ולפיכך הגישו את העתירה ביום 9.6.97. ביום 7.7.97 ניתן צו ביניים למניעת גירושו של עותר 2 מן הארץ. ביום 15.10.98 הודיע המשיב לבית המשפט כי החליט להיעתר לבקשה, כך שיותר למשיב 2 לשהות ולעבוד בישראל, בהתאם לנוהלי משרד הפנים, וכן תופעל לגביו תקופת מבחן מדורגת, שאם יעמוד בה יהא זכאי לאחר חמש שנים לרשיון לישיבת קבע.

נוכח הודעה זו התייתרה העתירה, ובהסכמת בעלי הדין אני מורה על מחיקתה. נותרה לדיון שאלת החיוב בהוצאות.

בא-כח העותרים מציין את העובדה שפניותיו לא נענו במשך כארבע שנים, עד שנאלץ לעתור לבית המשפט. לטענתו זכאים העותרים להחזר הוצאות הליכים אלו, ואין הצדקה לכך שישאו בחסרון הכיס שנגרם להם.

בא-כח המשיב מודה בכך שמבוקשם של העותרים ניתן להם באיחור, אך מבקשת להתחשב בבעיות הגורמות להתמשכות הטיפול בבקשות מעין אלו: עומס אדיר של בקשות, העדר כח אדם מספיק לטיפול בהן, והצורך לבדוק בדיקות מורכבות כל בקשה לגופה.

נראה לי כי טיעוני המשיב, הראויים להתחשבות בדרך כלל, אינם מספקים הסבר מספיק לעיכוב בטיפול בבקשה נשוא עתירה זו ודומותיה. אכן, בעבודה המוטלת על גוף מינהלי כלשהו עלול להיווצר עומס זמני, המאט את עבודתו של אותו גוף. מצב זמני מעין זה ראוי להתחשבות. אולם שונים פני הדברים בטיפול בעתירות מעין אלה: כאן אין מדובר בעומס זמני וחולף, אלא בעומס קבוע הנמשך כבר שנים, הגורם לכך שבקשות המוגשות למשיב אינן מטופלות במשך תקופות ארוכות, הנמדדות בשנים, ולעיתים קרובות אין הטיפול בהן מסתיים אלא לקראת הדיון בעתירות בבית המשפט.

עומס עבודה כזה אינו תוצאה של מצב זמני וחולף, והוא הפך לשגרת הטיפול בבקשות מעין אלו. קיומו של עומס כזה מחייב את המשיב להיערך בהתאם, על ידי הוספת כח אדם, ייעול הטיפול או כיוצא באלה. אם במהלך השנים לא מצא המשיב לנכון לערוך את השינויים הנחוצים ולאפשר טיפול בבקשות תוך זמן סביר, אין הוא זכאי לכך שבית המשפט יתחשב באילוצים אלו.

ההתחשבות באילוצי המשיב אינה צודקת משום שהיא פוגעת בציבור הפונים והנזקקים לשירותיו. מגישי הבקשות לאיחוד משפחות נפגעים תחילה מעצם העיכוב בטיפול בבקשותיהם. אין הצדקה לכך שייפגעו פגיעה נוספת וייאלצו לשאת בהוצאות ההליכים המשפטיים, בהם נאלצו לנקוט בשל העיכוב בטיפול בבקשותיהם. אני סבורה, איפוא, כי יש לחייב את המשיב לשאת בהוצאות העותרים.

עם זאת, בהתחשב בכך שהעותרים באו על סיפוקם עוד לפני שהתקיים דיון בעתירה, נראה לי כי הסכום המבוקש על ידי העותרים הוא מופרז. המשיב ישלם לעותרים הוצאות משפט בסכום של 7,000 ש"ח.