ע"א 3546/01 TRANS WORLD AIRLINES INC נ. עזרא ברמן ועוד 17 אח'

המבקשת היא חברת תעופה הרשומה בארצות הברית, והרשומה בישראל כחברה זרה. ביום 19.3.01 הגישו המשיבים 18-1 (להלן: "קבוצת העובדים") לבית המשפט המחוזי בקשת פירוק וכן בקשה למינוי מפרקים זמניים לגבי נכסי המבקשת בישראל. לאחר דיון בבקשת מינוי המפרקים, החליט בית המשפט (ביום 28.3.01) למנות את המשיבים 19 (עו"ד אבי שרף ועו"ד חנן דורון) למפרקים הזמניים של נכסי המבקשת בישראל. בעקבות החלטה זו הגישה המבקשת לבית המשפט קמא בקשה למתן הוראות למפרקים הזמניים, ובקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 1.4.01. בקשת רשות הערעור שלפניי מופנית נגד שתי ההחלטות. המבקשת ביקשה להתיר לה להגיש ראיות נוספות בהליכי הערעור. כן ביקשה לצרף כמשיבה נוספת לערעורה את הסתדרות הפקידים (המשיבה 21, להלן: "ההסתדרות"), שבהליכים בארצות הברית התייצבה כנציגת עובדיה הישראליים של המבקשת.

2.עד לחודש מרס 2001 קיימה המבקשת טיסות יומיות בין ניו-יורק לבין ישראל. לביצוע פעילותה העסיקה המבקשת בישראל כ75- עובדים. כן נשאה בתשלומים חודשיים לכ25- מעובדיה לשעבר שיצאו לפרישה מוקדמת.

בעקבות קשיים אליהם נקלעה, ניהלה המבקשת משא-ומתן עם קבוצת אמריקן איירליינס (להלן: "אמריקן") לרכישתה. בין השתיים הוסכם כי אמריקן תרכוש את המבקשת כעסק חי, תמורת סכום של כחצי מיליארד דולר, אך תהיה לה זכות להוציא ממסגרת הרכישה נכסים או פעילויות של המבקשת שהיא אינה מעונינת לרוכשם. בחודש ינואר 2001 הגישה המבקשת בקשה לבית המשפט לפשיטת-רגל בארצות הברית להגנה מפני נושים; כן הוגש ההסכם עם אמריקן לאישור בית המשפט. בית המשפט האמריקאי נענה לבקשה, ונתן צו עיכוב הליכים כללי וכלל-עולמי לטובת המבקשת.

בסוף חודש פברואר 2001 הודיעה אמריקן כי היא אינה מתכוונת לרכוש מהמבקשת את הנכסים או הפעילות הקשורים בקו ניו-יורק - ישראל. המשמעות המעשית של הודעת אמריקן, מבחינת הנושים הישראליים, הינה כי - בדומה לכמה קבוצות נושים אחרות - עלולים הם להישאר נושים של חברה שהתרוקנה מרוב נכסיה. ביום 12.3.01 החליט בית המשפט האמריקאי לאשר את ההסכם עם אמריקן, חרף התנגדויות מצד ההסתדרות (נציגת העובדים הישראליים) ומצד ארגוני עובדים אמריקאיים. בעקבות החלטה זו הגישה קבוצת העובדים, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, את בקשת הפירוק ובמסגרתה את הבקשה למינוי מפרקים זמניים לגבי נכסי המבקשת בישראל.

3.בהחלטתו למנות מפרקים זמניים, התייחס בית המשפט המחוזי לקיומו של הליך בעניינה של המבקשת בבית-משפט בארצות הברית, אך סבר כי יש מקום למנות מפרק משני מקומי, שתפקידו יהיה להגן על האינטרסים של הנושים הישראליים, בכלל, ושל עובדי המבקשת (נושיה בדין קדימה) בפרט. נקבע כי המינוי חולש על נושים ונכסים המצויים בישראל בלבד, וניתנה למפרקים הזמניים סמכות לתפוס את נכסי המבקשת בישראל (למעט מטוסים שינחתו בארץ), למנוע הוצאת נכסיה מישראל, לבטח נכסים, "ולפעול על-פי הוראות ... פקודת החברות".

בהחלטתו הנוספת, דחה בית המשפט את בקשת המבקשת, להורות למפרקים הזמניים להודיע לה אודות כל הליך משפטי שיינקט על-ידיהם ולצרפה אליו; להגיש לבית המשפט פירוט של נכסיה בישראל וכן פירוט הפעולות שננקטו על-ידיהם לשם שמירת הנכסים וביטוחם; ושלא לבצע פעולה משפטית כלשהי הקשורה בעובדיה ללא קבלת אישור מראש ממנה או מבית המשפט. בית המשפט קבע, כי המפרקים הזמניים כפופים לחוק ולצו בדבר מינוים ויפעלו על-פי אלה, ולכן אין מקום למתן ההוראות המבוקשות.

4.הסעד העיקרי לו עותרת המבקשת בבקשת רשות הערעור הוא ביטול ההחלטה למינוי המפרקים הזמניים. בטיעונה חתרה המבקשת לשכנעני, כי בהחלטתו למנות מפרקים זמניים סטה בית המשפט מעקרון השוויון בין נושי החברה לטובת תפיסה המעניקה לנושים הישראליים עדיפות ביחס לנכסי החברה הנמצאים בישראל. כן טענה, כי המינוי פוגע בעקרון האוניברסליות, לפיו בחדלות-פירעון בינלאומית יש להכיר בעליונות של "הליך-על" המתקיים במדינה שאליה קשורה החברה במירב הזיקות והאינטרסים (לענייננו, ההליך המתקיים בארצות הברית).

טענות אלו אין בידי לקבלן. אינני נוקט כל עמדה ביחס לשאלות העקרוניות שהעלה בא-כוח המבקשת, אך ברור, כי עצם מינויו של מפרק מקומי משני אינו סותר את התפיסה שבחדלות-פירעון בינלאומית יש להחיל את עקרון האוניברסליות. לאמיתו של דבר, הוא משתלב היטב עמה, ואף מוכר בשיטה האמריקאית עצמה; ראו 11 U.S.C. § 304 , המאפשר הליך פירוק משני ( case ancillary to a foreign proceeding ). למותר לציין, כי גם בדין הישראלי מוענקת לבית המשפט סמכות לקיים הליכי פירוק לגבי חברה זרה שיש לה נכסים בישראל; ראו סעיף 380 לפקודת החברות (נוסח חדש). טענות המבקשת, בדבר תחולת עקרון האוניברסליות והחלת השוויון בין כלל נושיה, תהיינה ראויות להתברר במסגרת בקשת הפירוק התלויה ועומדת לפני בית המשפט המחוזי.

מן הראוי להוסיף, שגם מאזן הנוחות במקרה הנדון, בו נענה בית המשפט המחוזי לבקשת סעד ביניים, פועל לטובת קבוצת העובדים ולא לטובת המבקשת. האחרונה לא השכילה להצביע על נזק העלול להיגרם לה כתוצאה ממינוי המפרקים הזמניים, בעוד שהנזק העלול להיגרם לקבוצת העובדים, אם יבוטל המינוי, הוא גלוי וברור. היעדר חשש שייגרם נזק למבקשת או לנושיה הוא פועל יוצא מהגבלת סמכותם של המפרקים הזמניים לפעול אך לכינוס נכסי החברה ולשמירה עליהם. בהקשר זה יצוין, כי מן הנתונים שכללו המפרקים הזמניים, בכתב תגובתם לבקשה, עולה שהם כבר החלו בפעילות מועילה של ריכוז נכסיה והתחייבויותיה של המבקשת. קיומו של סעד הביניים, שלעת הזאת נראה דרוש, עשוי בסופו של דבר להבטיח כי לדיון בשאלות העקרוניות, שיתקיים במסגרת הליך הבקשה לפירוק, תהיה גם משמעות מעשית.

יש לציין, כי בית המשפט האנגלי נקט בדרך דומה בפסק הדין - אליו היפנה בא-כוחה המלומד של המבקשת - בעניין Felixstowe Dock and Railway Co. v. United States Lines Inc. , [1988] 2 All E.R. 77 (K.B.) . במקרה הנזכר הותרו על-כנם צווי ביניים מסוג

Mareva לטובת נושים מקומיים, שטענו טענת הפליה בהליך ההבראה העיקרי שהתקיים בארצות הברית. בית המשפט האנגלי הבהיר כי צווי הביניים אינם משנים את מצבם של שאר הנושים לרעה, מאחר ולא תבוצע כל חלוקה של הנכסים ללא צו פירוק קבוע, בעוד שביטולם היה מסב נזק ממשי לנושים המקומיים. דין זה יפה גם לענייננו: פעולותיהם של המפרקים הזמניים, שלא הוסמכו לחלק את נכסי המבקשת, אינן פוגעות באינטרסים של כלל הנושים, בעוד שביטול מינוים היה מאפשר למבקשת להוציא מישראל את נכסיה המצויים כאן, ולהכפיפם להליך בו מועדפים נושים מסוימים על-פני אחרים.

5.המבקשת קובלת גם על מינוים לתפקיד המפרקים הזמניים של המשיבים 19, שהם עורכי-דין המייצגים את קבוצת העובדים. בקשתה החלופית היא כי לתפקיד זה ימונה אדם "נייטרלי", שאינו קשור לקבוצת העובדים.

גם בקשה זו דינה להידחות. לעניין זה מקובלת עליי עמדת הכונס הרשמי (המשיב 20), בתגובתו לבקשת רשות הערעור, כי מאחר שהמפרקים הזמניים הוסמכו לעסוק רק בכינוס ובשמירת נכסי החברה, אין יסוד ממשי לחשש שמא יעדיפו את עניינם של חלק מן הנושים על-פני עניינם של נושים אחרים. למותר להוסיף, כי פעולת המפרקים הזמניים כפופה לביקורתו של בית המשפט, ואף בידי המבקשת לפנות לבית המשפט בהליך מתאים הנוגע לאופן פעולתם, אם תהיה לה עילה לכך.

6.כמו-כן, אינני רואה מקום להיענות לעתירת המבקשת לחייב את קבוצת העובדים, מבקשי הפירוק, במתן ערובה. דומה שבקשה זו לא הועלתה בבית המשפט המחוזי; ועל כל פנים, גם לגופה אין היא מוצדקת.

לגבי יתר הבקשות המופנות כלפי המפרקים הזמניים, חזקה עליהם כי יפעלו במסגרת סמכויותיהם כדין וימלאו גם את חובותיהם הדיוניות.

7.בקשת רשות הערעור נדחית. משכך, מתייתרות הבקשות להגשת ראיה נוספת ולצירוף ההסתדרות כמשיבה נוספת לערעור.

המבקשת תשלם הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסכום כולל של 10,000 ש"ח לכל אחת מארבע קבוצות המשיבים: קבוצת העובדים; המפרקים הזמניים; הכונס הרשמי; וההסתדרות.