ע"א 3576/98 חסן אחמד קדורה נ. זועבי אמינה

ערעור על החלטתו של בית-המשפט לענייני משפחה בנצרת (כבוד השופטת מ' רבס) במסגרת תמ"ש 12820/97 מיום 25.5.98, בה דחה בית-המשפט את בקשת המערער לפסול עצמו מלדון בעניינם של הצדדים.

המשיבה הגישה בבית-המשפט לענייני משפחה תביעה כנגד המערער, שעניינה רכושם המשותף. התיק הועבר אל השופטת רבס, אשר דנה בעבר בשתי בקשות של המשיבה להוצאת צו הרחקה מהבית נגד המערער. בשני המקרים התבססה הבקשה על טענה של אלימות מצד המערער, ובפני בית-המשפט עמדו תצהירים סותרים של הצדדים. בשני המקרים נענתה הבקשה, וניתן צו הרחקה. בדיון שנערך ביום 25.5.98 ציין ב"כ המערער עובדה זו, וביקש מבית-המשפט כי יפסול עצמו מלדון בעניינם של הצדדים. לטענתו, נוכח העובדה שבעבר העדיף בית-המשפט את גרסתה העובדתית של המשיבה, ושבמקרה דנן יקום או ייפול דבר על מהימנות הצדדים, עלול בית-המשפט להיות מושפע מקביעותיו הקודמות. ב"כ המשיבה התנגד לבקשה, תוך שהוא מציין כי הוגשה באיחור, מאחר שהמידע הרלוונטי נודע למערער ביום 16.3.98, ואילו טענת הפסלות נטענת למעלה מחודשיים לאחר מכן. אף לגופו של עניין, טען ב"כ המשיבה, לא קיים קשר ישיר או עקיף בין שאלה ההרחקה לבין חלוקת הרכוש, ולכן אין מקום להיענות לבקשת הפסילה.

בית-המשפט דחה את בקשת הפסילה וקבע, כי אין בדיונים הקודמים ובהחלטות הקודמות כדי לפגום בדיון הנוכחי. בית-המשפט אף הדגיש כי הרעיון מאחורי הקמתם של בתי-המשפט לענייני משפחה היה ריכוז כל הדיונים בפני שופט אחד המכיר את הצדדים. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.

בערעור שב המערער וטוען שאין זה ראוי כי בית-המשפט אשר בהליכים קודמים קבע עמדה לגבי המערער, והחליט להאמין לגרסת המשיבה, ידון עתה בתביעה. בהעדיפו בעבר את גרסת המשיבה, טוען המערער, הכריע למעשה בית-המשפט את התביעה דנן, ויקשה מאוד על המערער לשכנע את בית-המשפט לשנות את קביעתו. על-מנת שהצדק גם ייראה וגם יעשה, צריך בית-המשפט קמא לפסול עצמו מלדון בתביעה, משום שבנסיבות נוצר חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. לא הונחה בפני תגובה של המשיבה לערעור, אך מאחר שטיעוניה בערכאה קמא מצויים בפרוטוקול ולנוכח מסקנתי להלן לא התעורר בכך צורך.

דין הערעור להידחות. עילה לפסילתו של שופט קמה כאשר השופט "גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור'). משמעות הדבר הינה כי אין מקום לצפות לכך שהשופט יהא חסר פניות ( impartial )." (בג"צ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון , פ"ד מח (3) 573, 605). עיסוק קודם בעניינם של הצדדים וודאי אין בו כשלעצמו להצביע על גיבושה של עמדה סופית. כדברי הנשיא שמגר, "העובדה ששופט כלשהו פסק בעבר, בתיק אחר כלשהו בעניין אחר לחלוטין, בניגוד לעמדת בעל הדין, אינה הופכת את השופט לבעל משוא פנים" (ע"א 3827/94 מאור נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). כך גם בענייננו. העובדה שבמסגרת דיון בבקשה לצו הרחקה העדיף בית-המשפט את גרסתה העובדתית של המשיבה על-פני זו של המערער אין בה כשלעצמה ליצור חשש כלשהו, לא כל שכן חשש ממשי, לקיומו של משוא-פנים מצד בית-המשפט בבואו לדון בחלוקת הרכוש. מסקנתי זו מתחזקת לנוכח העובדה שמדובר בדיון בין בני-זוג, המתנהל בבית-המשפט לענייני משפחה. המגמה הברורה ביסודו של חוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה1995- הינה איחוד הדיון בענייניה של מסגרת משפחתית אחת בפני ערכאה אחת (השווה א' רוזן צבי "דיני המשפחה: סוף עידן ההבלגה" ספר השנה של המשפט בישראל - תשנ"ו

(בעריכה א' רוזן צבי, 1997) 357, 369). בכך הביע המחוקק עמדתו כי ההיכרות המוקדמת (והמתמשכת) של בית-המשפט עם הצדדים הניצבים מולו לא רק שאין בה פגם, אלא היא רצויה ומועילה. עוד אציין, כי העובדה שבקשת הפסלות הוגשה זמן רב (למצער כחודשיים וחצי) לאחר שנודעה למערער העילה עליה הסתמך, די היה בה כדי לדחות את הבקשה, וזאת נוכח הוראתה של תקנה 471ב לתקנות סדר-הדין האזרחי, תשמ"ד1984-.

הערעור נדחה.