ע"א 3614/02 אליה מושאשוילי נ. מדינת ישראל

בכתב האישום שהוגש נגד העורר, יחסה לו המשיבה עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, חטיפה לשם חיים בזנות, וסחר בבני אדם לעיסוק בזנות. כמו כן נאמר בכתב האישום כי העורר חטא בביצועם של מעשים מגונים, מעשה סדום ואינוס. בפרק העובדות נטען, כי בחודש ינואר 2002 הגיעה אשה מרוסיה לישראל (להלן: המתלוננת), ובעת שביקרה באילת החליטו מספר אנשים, שזהותם של חלקם אינה ידועה, לפתות את המתלוננת להגיע למרכז הארץ, ואז למכור אותה לעורר במטרה שתועסק בזנות. על פי גרסת המשיבה, ביצעו הקושרים את זממם בשעות הערב של יום ה16.1.02-, ובעקבות כך הסיע העורר את המתלוננת במונית לביתו באשקלון, ושם הבהיר לה כי מכאן ואילך היא שייכת לו, והיא תעסוק בזנות. באותו לילה כפה העורר את עצמו על המתלוננת, וחרף התנגדותה בצע בגופה עבירות מין. ביום המחרת, ובעת שהעורר נמנם, הצליחה המתלוננת להימלט מהדירה ונסעה לאילת, שם הגישה את תלונתה למשטרת ישראל.

המתלוננת שהתה בישראל תקופה קצרה כתיירת, ומיד עם חשיפת הפרשה, ועוד בטרם נעצר העורר, נגבתה מפיה עדות מוקדמת בנוכחות נציג מטעם הסנגוריה הציבורית. רק לאחר שהמתלוננת עזבה את הארץ, ומשנעצר העורר, הוגש נגדו כתב האישום, ובהמשך נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת המשיבה, והורה על מעצרו עד תום ההליכים. בהחלטה אחרונה זו עוסק הערר שבפני.

בא-כוחו המלומד של העורר, עו"ד בן-יהודה, שהיה ער לפסיקה שיצאה מבית משפט זה, ולפיה מי שנחשד בסחר בנשים לשם העסקתן בזנות, ראוי לעוצרו עד תום ההליכים (בש"פ 7542/00), מיקד את בקורתו על החלטתו של בית משפט קמא בטענה כי לא הוכח קיומן של ראיות שיש בהן לבסס את הרשעת שולחו. בא-כוח העורר הפנה בעיקר להודעתה של המתלוננת מיום 17.1.02, הואיל והוא סבור שמהודעה זו אין להבין כי המעשים נכפו על המתלוננת, וממנה גם אין ללמוד על "קנייתה" על-ידי העורר לשם העסקתה בזנות.

עיינתי בחומר הראיות הכולל מספר הודעות אשר נרשמו מפיה של המתלוננת, והתמונה המצטיירת מהן, כולל זו שאליה הפנה בא-כוח העורר, היא שהפרטים המפלילים את העותר בכל העבירות אשר יוחסו לו, הם רבים. המתלוננת אמנם לא היתה עדה לעסקת "רכישתה" על ידי העורר, עסקה אשר נרקמה שלא בפניה, אך לטענתה את מצבה זה הבהיר לה העורר בעת שיחתו עמה כאשר הביאה לדירתו, ושם הוא גם אמר לה כי מאותו מועד ואילך היא חייבת למלא אחר דרישתו ללא ערעור.

לא מצאתי בגרסה זו את אותן פרכות מהותיות עליהן ביסס עו"ד בן-יהודה את טיעונו, אדרבא, ההודעה מתאריך 17.1.02 ואלה שבאו בעקבותיה, תואמות היטב את גרסתה של המתלוננת כפי שנמסרה בעדותה המוקדמת בפני בית משפט קמא. במצב זה רשאי היה בית המשפט לקבוע, כי המשיבה יצאה ידי חובתה לשלב זה של ההליכים, הואיל ואם בית המשפט אשר ישמע את התיק לגופו, יתן אמון בעדות המתלוננת, די יהיה בכך כדי לבסס את הרשעת העורר בעבירות שיוחסו לו. זאת ועוד, על פי טענת המשיבה, ועל כך לא היתה מחלוקת, עזב העורר את דירתו לאחר שהמתלוננת נמלטה משם, והוא התייצב במשטרה רק לאחר מספר ימים. להיעדרותו זו נתן המשיב הסבר שעל פניו נראה תמוה, ומכאן דעתי שבהצטרפותה של עובדה זו לעדותה של המתלוננת, הונחה תשתית איתנה לבקשת המעצר. מכאן דעתי, שהשופט המלומד של בית משפט קמא לא נתפס לתוצאה שגויה, ועל כן דינו של הערר להדחות.