ע"א 3642/02 פנינה ברייה (אטיאס) נ. עיריית אילת

1.לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט נ' הנדל) בבר"ע 532/02 לפיה נדחתה בקשתה של המבקשת למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט השלום באילת (השופט מ' נדל) בבש"א 1041/02 בתיק ה"פ 1004/02, וכן נדחתה בקשת המבקשת לראות בבקשת רשות הערעור כערעור שהוגש בזכות לפי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984.

2.המבקשת הגישה תובענה על דרך המרצת פתיחה, בה עתרה למתן סעד של פסק דין הצהרתי לפיו היא המחזיקה, במובן סעיף 15 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), בשטח קרקע ובחנות הבנויה עליו, וכי היא זכאית לקבל את הגנת בית המשפט על פי הוראות סעיף 19 לחוק המקרקעין בדרך של צו מניעה כנגד הריסת החנות. המבקשת עתרה למתן צו מניעה זמני עד למתן החלטה בהליך העיקרי. החנות נשוא ההליכים נמצאת בחצר המלון שבבעלות המשיבה 2 על הטיילת שבעיר אילת. הרקע להליכים היה עבודות שביצעו המשיבות 1 ו3- לשיפוץ והרחבה של הטיילת באילת, במסגרתם נדרש פינוי החנות והריסתה.

בית משפט השלום דחה את הבקשה לצו מניעה זמני. בהחלטתו ציין בית משפט השלום כי לא השתכנע שקיימות ראיות מהימנות לכאורה התומכות בקיומה של עילת התובענה, מאחר שהמבקשת ניהלה את עסקיה בחנות נשוא הבקשה מכוח הסכם בינה לבין המשיבה 2 אשר העניק לה "רשות לניהול עסק" בחנות, והלכה היא כי רשיון אינו מקנה זכות קניין במקרקעין, לפי חוק המקרקעין. בית משפט השלום סקר את הוראות ההסכם ומהן הסיק כי כוונת הצדדים היתה שמעמדה של המבקשת בחנות יהיה של בעלת רשות לשימוש בלבד, ולא יעניק לה זכויות של שוכרת או זכות חזקה מכל סוג שהוא. בית משפט השלום קבע עוד כי בנסיבות העניין אין לראות בעצם ישיבתה של המבקשת בחנות (במהלך תקופה של כחמש שנים בלבד), כמבססת טענה לזכות כלשהי בקרקע.

באשר למאזן הנוחות, קבע בית משפט השלום כי הנזק שייגרם מקבלת הבקשה לסעד זמני הוא רב, שכן משמעות הדבר תהיה הפסקת עבודות המבוצעות לאורך הטיילת באילת על ידי המשיבות 1 ו3- לרווחת הציבור כולו, ואילו נזקה של המבקשת מאי מתן הצו אינו נזק בלתי הפיך שאינו ניתן לפיצוי כספי. עוד ציין בית משפט השלום כי המבקשת הגישה את הבקשה לצו מניעה זמני כארבעה חודשים לאחר שנודע לה על דבר העבודות המתבצעות בטיילת באילת וכי בעת שהבקשה נדונה בפניו כבר היו העבודות בעיצומן. בית משפט השלום סבר כי השיהוי בהגשת הבקשה הצדיק אף הוא את דחייתה.

3.על החלטה זו הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. לאחר הגשת הבקשה, הגישה המבקשת בקשה נוספת להפיכת בקשת רשות הערעור לערעור בזכות, בנימוק שבית משפט השלום בנימוקיו ובממצאיו הכריע, למעשה, גם לגופה של התובענה העיקרית, ועל כן יש מקום לראות בהחלטת בית משפט השלום פסק דין שיש עליו ערעור בזכות. בית המשפט המחוזי קבע כי החלטת בית משפט השלום התייחסה לבקשה לצו מניעה זמני בלבד, ואין בה כדי לסיים את ההליך ולהקנות למבקשת זכות ערעור. כן קבע בית המשפט המחוזי שדין בקשת רשות הערעור שהגישה המבקשת להידחות. החלטה זו היא נשוא בקשת רשות הערעור שלפניי.

4.היום חזרה המבקשת על טענות שהעלתה לפני בית המשפט קמא, המכוונות כלפי טעויות שלפי טענתה נפלו בהחלטת בית משפט השלום. המבקשת חזרה גם על הטענה כי קיימת לה זכות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום, מאחר שזה הכריע, למעשה, בתיק העיקרי. המבקשת טוענת כנגד החלטת בית המשפט המחוזי, הדוחה את בקשת רשות הערעור שהגישה, כי היא "מעורפלת ובלתי ברורה כשקשה להבין ממנה מה בעצם רצה בית המשפט הנכבד לקבוע" (סעיף 9 לבקשה). בבקשתה מפרטת המבקשת אי בהירויות ואי דיוקים הקיימים, לטענתה, בהחלטת בית המשפט המחוזי, בין השאר בהצגת העובדות וההליכים שהתנהלו בפני בית משפט השלום. לטענת המבקשת, אי-דיוקים אלה בגוף ההחלטה מקימים חשש כי בית המשפט המחוזי סבר שהמקרה הנדון בפניו הוא מקרה שונה - כזה שבו ניתן צו מניעה, ולא בקשת רשות ערעור על החלטה הדוחה בקשה לצו מניעה. המבקשת טוענת כי מאחר שעסקינן בפגיעה בזכויותיה החוקתיות - זכותה לקניין ולחופש העיסוק, מן הדין ליתן לה רשות ערעור.

5.המשיבות סומכות ידן על החלטת בית משפט השלום על כל נימוקיה. הן טוענות כנגד חוסר תום-לבה של המבקשת המתבטא בהתעלמותה מן ההסכם בינה לבין המשיבה 2 אשר מבהיר כי אין לה זכות חזקה כלשהי בקרקע, בהעלמת עובדות משמעותיות מבית המשפט ובהצגת "עובדות" לא נכונות. בין השאר טוענות המשיבות כי עובדות חשובות שהמבקשת לא ציינה בבקשתה הן כי תוקף הסכם ההרשאה לשימוש בחנות בינה לבין המשיבה 2 פג באפריל 2000, כי ממועד זה ברור שאין לה זכות כלשהי בנכס וכי הוגשה נגדה תביעת פינוי. המשיבות טוענות כי אמנם יתכן שנפלו טעויות דפוס ופליטות קולמוס בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, אך אלה אינן מעידות על טעות באשר להבנת מהות העניין שעמד להכרעתו, ועל כל פנים תרופתה של המבקשת באשר לחוסר בהירויות שלטענתה נפלו בהחלטה יכולה היתה להיות בהגשת בקשת הבהרה לבית המשפט קמא, ואין בכך כדי לבסס עילה למתן רשות ערעור.

6.עיינתי בבקשה ובתשובות המשיבים, והגעתי למסקנה שדין הבקשה להידחות.

לא מצאתי ממש בטענתה של המבקשת כי קמה לה זכות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום. צדק בית המשפט המחוזי משקבע כי החלטתו של בית משפט השלום עניינה הכרעה בבקשה לסעד זמני בלבד, ואין בעובדה כי בהחלטה זו חיווה בית המשפט את דעתו באשר לקיומן של ראיות מהימנות לכאורה התומכות בעילת התובענה, כמצוות תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, כדי להוות הכרעה לגופה של התובענה העיקרית. כמובן שאין בעצם העובדה שהמבקשת ניסחה את סעדיה באופן שבו הסעד הזמני חופף, למעשה, את הסעד המבוקש על ידה בהליך העיקרי - צו מניעה קבוע, כדי להביא למסקנה לה היא טוענת. באשר לבקשת רשות הערעור, הלכה היא, כי ככלל בשלב זה לא תינתן רשות ערעור, אלא אם דרושה הכרעתו של בית המשפט בשאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית, משפטית או חוקתית החורגת מעניינם של הצדדים [ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 129]. החלטתו של בית משפט השלום בענייננו מבוססת על בחינת ההסכם שנערך בין המבקשת לבין המשיבה 2, שלגביו הגיע בית המשפט למסקנה כי אין הוא מקנה למבקשת זכות כלשהי בקרקע, וכן על הקביעה כי מאזן הנוחות בענייננו מטה את הכף לטובת המשיבות. בית המשפט המחוזי לא סבר כי יש מקום ליתן רשות ערעור ולהתערב בקביעות אלה של בית משפט השלום. אף אני אינני סבור כי המבקשת הראתה עילה מדוע על בית משפט זה להתערב בקביעות אלה, אשר אינן חורגות מעניינם המיידי של הצדדים. באשר לטענותיה של המבקשת המכוונות כלפי אי דיוקים שנפלו בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, לא מצאתי כי יש בהן כדי להצביע על טעות יסודית בהבנתו של בית המשפט המחוזי את מהות העניין שעמד לפניו, חרף פליטות הקולמוס שנפלו בה. החשוב הוא כי במקרה שלפנינו, אף מבלי להכריע בשאלת זכויותיה של המבקשת בקרקע - עניין אשר יוכרע בהליך העיקרי, אין לומר כי למבקשת ייגרם נזק בלתי-הפיך אם לא יינתן צו המניעה הזמני. המדובר בעסק שניהלה המבקשת בחנות נשוא ההליכים שלפנינו, ומטבע הדברים הנזק שיכול להיגרם למבקשת הוא נזק ממוני בלבד, הניתן לפיצוי, כשמנגד עומד האינטרס הציבורי בקיום העבודות בטיילת באילת. צדק בית המשפט המחוזי משקבע שטוב היתה עושה המבקשת לו היתה פועלת לסיום מהיר של ההליך העיקרי.

הבקשה נדחית. המבקשת תישא בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ש"ח.